את יעקב שחר אין באמת צורך להציג. נשיא מכבי חיפה, האיש שאחראי אולי יותר מכל אחד אחר על ההתקדמות שמוכתבת לכדורגל הישראלי, גם לא נחשף יותר מדי מול המצלמות והמקרופונים. נכון, במסיבת עיתונאים של מינוי כזה או אחר הוא תמיד ידבר, אבל לא על הדברים האישיים. בטח לא על רגשות. לכן בחיקם של האוהדים הירוקים, ולמען האמת גם לכל חובב כדורגל, נפלה הצצה נדירה הבוקר (שישי): בראיון שהעניק שחר ל''ישראל היום'', הוא נפתח ועונה על כל השאלות הקשות.
ומה אם תשאלו אותו על אליפות? הבעלים, כהרגלו, מפוכח. "מכבי ת"א לא יותר טובה מאיתנו. בגלל פתיחת העונה שלנו יש להם נקודת זינוק טובה יותר, אבל נילחם עד הסוף. לפעמים זה ברגליים שלך, ולפעמים לא. אשמח מאוד אם ניקח אליפות, אבל לא נכון לומר שאהיה מאוכזב אם לא נזכה".
בין ראובן עטר לאריק בנאדו
כששחר מינה את עטר בתחילת העונה, מעטים חשבו שכך זה יסתיים, ובטח לא הבעלים שמינה אותו: "כשהחלטתי לקחת את ראובן, זו הייתה החלטה שבאה מהלב וגרמה לי לשמחה בראש. לעומת זאת, ההחלטה לשלוח אותו הביתה באה מהראש וגרמה לי להרבה כאב לב. האמנתי בראובן מקצועית, הוא בא עם הצלחה וניסיון ממקומות אחרים. אבל האג'נדה שהוא בא איתה לא הצליחה. נתנו לו הרבה זמן. כל מאמן אחר, עם פתיחת עונה כזו, כבר היה מפנה את מקומו שבועות לפני כן". כשנשאל אם דיבר עם עטר מאז, שחר מפתיע: "הייתי אצלו בבית לפני כמה שבועות ושתינו ביחד קפה. אני יודע שההחלטה שלי פגעה בו, אבל אני מקווה שהזמן יעשה את שלו והוא יחזור לעצמו".
מאז עזיבת עטר, חיפה לא עוצרת. "חיפשנו מאמן, ועניין רן בן שמעון היה על הפרק ולא צלח. את בנאדו, שעבד בנוער, אהבתי עוד כשחקן", מסביר שחר. "הוא לא היה עוד אחד שעבר במועדון. הוא גדל אצלנו, היה קפטן, שיחק בנבחרת - הוא סמל שלנו, נכס. ביום שישי קבענו שהוא יאמן זמנית נגד סכנין ובשבת קראתי לו והסתכלתי לו אל תוך העיניים. שאלתי: 'תגיד לי בצורה ישירה - אתה מאמין שאתה יוכל להוביל את מכבי חיפה?'. רציתי לראות את שפת הגוף שלו ומה העיניים שלו משדרות. אריק, כמו אריק, ענה: 'זה מוקדם, אבל אני מאמין שכן'. מיד הודעתי לשחקנים שזה המאמן החדש".
כשמזכירים לו את העזיבה של בנאדו לכסף הגדול של ארקדי גאידמק בזמנו, הוא מבהיר: "לא נפגעתי אז. זה התחיל כשאריק אמר שהוא לא מסתדר עם רוני לוי, שהיה המאמן. אני חושב שהיה אפשר לעשות את זה אחרת, אבל בסוף אני זה שמצא את הדרך לעשות את ההעברה שלו. בשיחה האחרונה שלי איתו אמרתי לו: 'אריק, הדלת שלי תמיד תהיה פתוחה בפניך'. והוא חזר. נכון, לא תיכננו שהוא יהיה מאמן הבוגרים כל כך מהר, אבל זה קרה, והוא מצליח".
הפתעה: איזו חיפה היתה טובה יותר מזו של 1993/4?
במרוצת השנים לא מעט מאמנים עברו אצל שחר. "היו פה כל מיני מאמנים. רוני לוי, למשל, יסודי מאוד, עושה את האימונים הכי טובים. אברם גרנט מטפל בשחקנים באמנות, וגם בתקשורת. אריק הוא שילוב של שניהם. אלי כהן הוא היחיד שהפסיד ארבעה משחקי בית רצופים. אני מאוד מעריך אותו, בסך הכל, הוא מאמן טוב. את דושאן אוהרין לא פיטרתי. הוא ביקש ללכת פעם, פעמיים, שלוש. כל משחק שסיימנו בתיקו, הוא היה בא אלי: 'מיי פולט, איי גו הום'. בסוף אמרתי לו: 'אוקיי, גו הום'". ומה עם גיורא שפיגל, שפוטר בכעס אחרי 6 שנים? כאן הנשיא נסגר: "מאז שנפרדו דרכנו, אני לא מדבר על גיורא".
כשמגיעים לרגעים המרגשים הרבים שחווה עם הקבוצה, שחר מתקשה לבחור, אבל מספק אמירה חד משמעית: "אחד הזכורים לי ביותר היה אחרי המשחק בשטורם גראץ, כשעלינו לראשונה לליגת האלופות. רקדתי שם משמחה. היה אושר אמיתי. והיו הניצחונות על מנצ'סטר יונייטד ועל אולימפיאקוס וגם ה־0:5 על מכבי ת"א. אבל אני אומר לכם - הקבוצה הזאת שעלתה לליגת האלופות, ששיחקו בה יעקובו, רוסו, פראליה, חרזי, בנאדו, קייסי וז'וטאוטאס, ושיצחק שום אימן אותה, הייתה הקבוצה הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים. והיא הייתה יותר טובה מזאת של שפיגל ב-1993/4".
אגב, גם בנוגע לרגע המאכזב ביותר שלו במועדון הוא חד משמעי: "ההפסד לרוזנבורג ב-2004. זו הייתה יכולה להיות עליה שניה ברצף לליגת האלופות, שהייתה מזכה אותנו בעליה אוטומטית לבתים גם בשנה שאחרי כן, וזה אומר פעמיים 45 מיליון שקל בכל עונה כזאת. הפסדנו הכנסה פוטנציאלית של 90 מיליון שקל".
"לפעמים אני אומר לעצמי 'איך שחקן כזה משחק אצלי?'"
ומה היה לנשיא לומר על התנהגותו ביציע, שכבר הפכה לסוג של סמל מסחרי? "אני אוהד ספורט. זה שאתם רואים אותי קופץ כל כמה דקות זה לא מזיק לאף אחד. לפעמים אני אומר לעצמי: אני לא מאמין שהשחקן הזה משחק אצלי בקבוצה. ככה אני פורק חלק מהמתח שלי. אני רואה את עצמי אחר כך בטלוויזיה וצוחק. אני חייב להתנקות בזמן המשחק; ככה, כשאני נוסע הביתה אחרי המשחק הכי עלוב והכי מכעיס, אני כבר נקי. אני מכיר כאלה שיושבים באיצטדיון כמו ספינקס, ושבוע שלם אחרי זה הם חולים. ביקורות? שיכתבו מה שרוצים. מי מכיר אותי יותר טוב ממני?".
שחר בן ה-72 יודע שלא יישאר בכדורגל לנצח. על בנו אור, שכבר מעורב מאוד בנושאים השוטפים של הקבוצה, כנראה תוטל המשימה לעמוד בראש המועדון בעתיד. "להגיד לכם שזה עסק משפחתי שחייב לעבור בירושה? אני חושב שיש דברים טובים יותר שהייתי רוצה להוריש לילדים שלי. אבל אף פעם לא חשבתי לעצמי 'עכשיו אני סוגר את הבאסטה והולך הביתה'. אין דבר כזה. זה עסק שאתה עושה עם ציבור רחב של אוהדים, ויש כאן מחויבות. חוץ מזה, אני מוצא עניין מחודש בכל שנה. תמיד יש את המשחק הבא ואת העונה הבאה, וזה היופי בכדורגל".
