קשה לי לומר בתור אוהד מכבי חיפה שאני באמת יודע מה זה דרבי, כלומר דרבי של ממש עם שנאה, קנאה ועוד מילים עם "אה" בסוף. ראשית, אני לא חושב שהדרבי בחיפה משתווה אפילו במעט לדרבי התל-אביבי, בעיקר בשל ירידת קרנה של הפועל חיפה בעשור האחרון.
שנית, ה"מכביזם" של אוהדי מכבי ו"החולצה האדומה של אריק איינשטיין" הם מוסדות שבחיפה טרם הגיעו אליהם ולכן המאבק על היוקרה בין שני הדרבים הוא פשוט לא כוחות.
מה שכן קל לי לומר הוא שבתור אוהד מכבי חיפה הקבוצה השנואה עליי ביותר במשך כל חיי היא מכבי ת"א. האמת שלא ממש הקבוצה, אלא יותר ההתנהלות של אוהדיה.
כבר כתבתי כאן בעבר על כל הדברים שאיני יכול לסבול ולכן לא אחזור עליהם שוב (המחשבה שמכבי היא הקבוצה היחידה עלי אדמות, המחשבה שלא הגיוני שיש אוהדים לקבוצות אחרות והאזכור האין סופי שמכבי היא הקבוצה שלא ירדה ליגה וכו'...), אך עם זאת ולמרות זאת, אני חפץ מאוד בניצחונם של הצהובים ויש לי לא מעט סיבות לכך.
אבי נמני וניר לוין – אין הרבה דברים שיותר מרגשים אוהדים בכדורגל מאשר סמלים של קבוצות שהפכו למאמנים במקום בו גדלו. פפ גווארדיולה מכשף את השחקנים שלו בדרך לשישה תארים בו זמנית בשנה אחת ומציג את אחת הקבוצות הטובות ביותר שנראו בכל הזמנים.
מראדונה מציג לראווה יכולות אימון מבישות, אך בו בזמן גורם לכל העולם להסתכל על כל צעד ושעל שלו ביחד עם מסי וחבורתו שלא ממש הצליחו להתרומם במוקדמות המונדיאל. תוסיפו לרשימה את קווין קיגאן בניוקאסל ועוד רבים וטובים אחרים ותקבלו סיפורי כדורגל מרגשים, שאמנם לא כולם מוצלחים כמו גווארדיולה, אך תמיד מעניינים ומרגשים.
בוודאי הבנתם שאת סיפור אבי נמני במכבי תל אביב אני רואה באותה עין. הקהל רואה בו כאלוהים חיים, השחקנים יודעים שמאחורי כל מילה שלו עומד ניסיון אינסופי בכל מעמד והתקשורת תתייצב בגאווה לשמוע כל חצי מילה שלו אם רק יסכים לדבר. אבי נמני הוא הסמל הגדול ביותר של מכבי ת"א ואת התוצאות של עמידתו על הקווים רואים אט אט, אך לבטח במסלול הנכון.
האמונה שלו בצעירים והשקט שהוא מצליח להקרין על המערכת באים לידי ביטוי בצורה יוצאת מן הכלל במגרש בחודשים האחרונים, כאשר להגעתו של ניר לוין (מהלך מבריק של מכבי שהשלים את הפאזל על הקווים) יש משקל רב במאזן המדהים - מאזן של הפסד אחד מול רצף ניצחונות מדהים בליגה ובגביע כמו בימים הגדולים. מגיע לאבי נמני לנצח בדרבי מול הקהל והשחקנים שגדלו עליו במשך שנים. סמל זה סמל.
העייפות מאלי גוטמן – אלי גוטמן הוא אחד המאמנים הטובים והיסודיים שנראו בכדורגל שלנו בתקופה האחרונה, אך אני בטוח שמלבדי יש לא מעט שלא ממש מאוהבים בעבודתו. האליפות בה זכה עם הפועל חיפה לפני כעשור היתה אחת האפורות שנראו בארצנו (וגם זה הודות לעזיבתו של אלון מזרחי את מכבי חיפה...) והכדורגל בו הוא מאמין משוחק בעיקר אחורה עם יותר מדי קשרים הורסי משחק ופחות מדי תעוזה.
רבים ודאי ירימו עכשיו גבה לנוכח כמות הכיבושים של הפועל בליגת העל (ראשונה) והתצוגות שלה השנה בארץ ובאירופה, אבל כמות הכדורים בשער לאו דווקא מעידה על סגנון משחק התקפי ומרענן ופעמים רבות נובעת מיריבות חלשות ומכישרון של שחקנים בודדים על אפתה וחמתה של השיטה.
תוסיפו לכל אלו את העובדה שאחת מאהבותיו הגדולות ביותר של גוטמן הוא קובץ התירוצים למאמן המפסיד (שופטים, מזג אוויר, משחקים צמודים מדי, טוסטר משולשים...) ותקבלו מאמן עם חלון ראווה הרבה יותר נוצץ מהחנות בפנים. בהפועל כנראה יתעייפו מכל מה שאמרתי עד כה רק בסוף העונה, כאשר נראה אותה שוב ללא תואר. אני התעייפתי כבר מזמן....
כי כבר נמאס – במשך שני עשורים נהניתי מאוד לראות אוהדים של מכבי ת"א סובלים ביום שאחרי הפסד בדרבי, אבל שלוש שנים זה כבר פתטי. את השמחה לאיד החליפו מזמן הרחמים וכבר כואב הלב לראות אותם לוחצים יד לאוהדי הפועל עם מבט שמוט לעבר הרצפה. בואו נתחיל בקמפיין "כי גם להם מגיעה שמחת חיים...."
לאיפה נעלם הפייט של מדינה? – עם כל הכבוד להפועל ת"א, חסרה לי ההרגשה של פעם, של אמצע שנות ה-90, אז מכבי חיפה ומכבי ת"א רבו על כל פיסת תואר ללא מנוחה. כל אחת מהקבוצות היתה גלאקטיקוס, המאמנים עצמם היו גלאקטיקוס והעניין בליגה היה בשיאו. אין מה לעשות, מכבי חיפה ומכבי ת"א ראש בראש בליגה זה "הדבר" בכדורגל שלנו ואוהדי שתי הקבוצות רק מחכים לימים האלו שיחזרו. הדרבי הערב יכול להיות הזדמנות מצויינת להתחיל. שיהיה למכבי בהצלחה...
הכתוב הינו טור דעה.
