"אין ים שאין לחצותו באנייה, אין יבשה שאינה ראויה למגורים...." את המסר הזה, שהכל אפשרי אם רק רוצים ומעזים להאמין ראינו העונה. העונה הזו תיצרב בזיכרוני בגלל דברים יפים שהיו, ובגלל דברים פחות יפים. למדתי מספר תובנות לגבי העונה שהייתה, ושינוי במבט, לקראת העונה הבאה.
יום העצמאות, אשר מסמל באופן סופי ומקומי את המעבר המהיר מהאביב לקיץ, מסמל גם את סופה של עונת הכדורגל הרשמית. ביום שבת, בצינה של המדבר, ירד המסך על ליגת העל עם 1:1 בין הפועל ב"ש למכבי חיפה. הרבה אוויר השתחרר עם השריקה האחרונה שהביאה למועדון את הכרטיס לתואר סגנית אלופה המדינה. בעיניי זהו סוף מתוק לא רק לעונה, אלא לתקופה ארוכה.
שנים של השקעה מתמדת, אמונה ומטרה. תקופות שלוו בקשיים, מהמורות, שמחה, עצב, צחוק, דמעות, חילוקי דעות, כעסים, מחאות שקטות, "פאשלות" והרבה ביקורות. כברת דרך קשה ומורכבת, בתוכה היו שעות שלא רציתי שיגמרו לעולם, ואחרות שנראו לי כנצח נצחים, אולם מעל הכל - הייתה תחושת שותפות. למדנו יחד את "הדבש ואת העוקץ" הבנו שאין רק ניצחון או הפסד, שאין רק פאול או פנדל, הבנו שיש הרבה מעבר. כמו רכבת שנוסעת. ללא שעות מוגדרות, ללא הפסקה.
העונה הזאת הכילה בתוכה מאבקים אינסופיים שקרו בחודשים האחרונים: בגלל האלימות הגואה במגרשים שונים ובגלל ההבנה של אוהדי הקבוצה על זכותם להביע דעה בנוגע למתרחש במערכת היחסים מול "אהבתם הראשונה". זו עונה שהכילה בתוכה מסרים חוזרים שאוהד כדורגל הוא מעבר לאוהד, הוא חלק מהקבוצה, והוא צרכן פיקח שזכותו לקבל מוצר ברמה הגבוהה ביותר.
בדרך היו פיתולים רבים ומסובכים, אך גם נסיעות שקטות, עם שריקות פתיחה וסיום. אצטדיון מלא של פעילויות למען הקהילה והרבה אדום ולבן. עם יד על הלב בואו נודה, לחלקנו קצת קשה לפרגן, כשהציפיות הם ליותר, בטוחני שמגיע לכם מעבר. מסתבר שרק אם נדרוש מעצמנו יותר, לא נתייחס לבינוניות בשלוות נפש.
לי באופן אישי נראה תמיד כי סיכום שנה בכדורגל (וגם בתחומי ספורט אחרים) הוא תמיד עקום מאוד. אני אף פעם לא מצליחה להבין על סמך מה בוחרים את שחקני העונה וההישגים הקבוצתיים? על מקום בטבלה, או מספר שערים? על מלחמה במגרש, או על התנהגות ראויה? על סמך סיום עונת 2011/12 או תחילת 2012/13? הדעה הרווחת אומרת, ואולי בצדק, שהסוף יותר חשוב מההתחלה, שתמיד הסיום הוא הקובע.
עכשיו, כשסיימנו, אני יכולה לומר שכל האירועים בשנה האחרונה שינו מימד, אירועים אחרים הזדככו ויהפכו לחוויות ולאבני דרך בעיצוב העונה הבאה. אני מקווה שהמועדון הצליח לנטוע בכולנו את האמונה שיש בכל נפילה לאסוף את עצמנו, לקחת נשימה ארוכה ולהמשיך הלאה. כי זה המתכון להצלחה. אני באופן אישי רוצה לומר תודה על דרך מלאת תוכן שעשינו יחד ולהודות לכולם על עונה נפלאה.
לסיום, תמיד חשוב לזכור שכדורגל זה לא רק ספורט: תן לצעוק, תן ללמוד, תן לצחוק, ותן לשמוע. תן לחיות, ותן לטעות, תן לעצמך לסלוח. פשוט לאהוב...זה מה שרציתי לכתוב.
