בימים שלפני משחק דרבי, נרשמת תכונה רבה בקרב רופאי המשפחה בתל אביב. סימפטומים של דופק מואץ, קרקורי בטן, חולשה כללית ושלל בעיות רפואיות כאלה ואחרות צצות לפתע. קשה למצוא אוהד של הפועל ת"א שמסתובב כמו טווס בימים אלה. בשיחות הברזייה נשמעים משפטים כמו, "רק שלא נקבל תבוסה", "מכבי בטח יפרקו אותנו". בצד השני לעומת זאת, בוקעת בעיקר היוהרה. כל אלה אינם מאפיינים ספציפיים של העונה הנוכחית והאופן בו התפתחה, אלא סממנים עיקריים המבדילים בין אוהדי הקבוצות, הד.נ.א, המולקולות שמרכיבות אותנו. אז מה השתנה הלילה הזה?
גם בימיו הגדולים ביותר של המועדון האדום, כל דרבי היה מלווה בתחושות קשות שהנה, הבלון יתפוצץ ומכבי יטרפו את המגרש. הפעם הסיפור שונה. משהו בהפועל של השנה מנוגד לחלוטין לתפיסה הרווחת במועדון. תפיסה לפיה לא הניצחון הוא החשוב, אלא הדרך שבה הוא הושג. אוהדי הפועל יעדיפו בכל רגע נתון גליץ' מוצלח על חשבון עקב או דריבל. אולי כאנטיתזה למכביזם, אצלנו, המלחמה על כר הדשא היא החשובה באמת, גם במחיר של הפסד.
"איזה מסכנים האוהדים שאוכלים עכשיו את הלב", כתב אריק איינשטיין ולא לחינם. הוא ידע שבכל הפסד תמיד קיימת התחושה שמחר השמש תזרח. כי אנחנו לא מכבי. שהם ינצחו וידרסו, אנחנו צריכים 0:1 קטן ועף לנו הגג. היום הייאוש כל כך גדול שנראה כי כל מה שהאוהדים רוצים זה 3 נקודות, לא משנה מה.
בקיץ האחרון הפועל ת"א עברה טלטלה קשה ביותר, אולי הקשה בתולדותיה. החשש הגדול היה שבעונה הקרובה להפועל לא תהיה קבוצה שמתאימה לליגה, אלא יותר חבורת שחקני נוער מחוזקים בסלים טועמה ושי אבוטבול. אחרי חצי שנה אין לנו תלונות על איך שהקבוצה נראית על הדשא, הרי יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. התלונות הן על התנהלות הקבוצה.
חיים רמון חזר למועדון בקיץ האחרון על תקן האביר על הסוס הלבן, זה שיציל את הקבוצה מידיו של אלי טביב. משום מה, כל החלטה שמתקבלת במועדון על ידי יושב הראש, נראית מוטעית מהיסוד ומונעת מאינטרסים. פוליטיקאי כבר אמרנו?
הלאה. קשה לראות את מה שעובר על ניצן שירזי בימים האלו, אבל ערימת חלקי החילוף שהוחתמה בקיץ קצת מביישת את האיש. תומר בן יוסף, ניקולה פטקוביץ', אריק דג'מבה דג'מבה. שלושה שחקנים שמבטאים כל אחד בדרכו את הטעויות של ניצן. עולה הרושם, שההחתמות לא היו מונעות משיקולים מקצועיים בלבד, אלא משיקולים אישיים של שירזי.
דג'מבה דג'מבה, הקשר האחורי מקמרון, מסמל בעייה מרכזית. הוא ייזכר לעד בשל העבר בשדים האדומים ממנצ'סטר, אך אינו מספק את הסחורה, מאבד כדורים בסיטונאות, ומסירה קדימה היא ממנו והלאה. למרות כל אלה דג'מבה דג'מבה הוא באנקר בהרכב, כאילו שאין לו תחליף ראוי.
האחרון, ניקולה פטקוביץ', הוא לא שחקן כדורגל, בשום צורה, ואכן ניצן לא נתן לו לשחק כשהוא היה על הקווים. אבל שירזי הוא זה שהביא אותו. רק ראיון נשכני עם השחקן על כך שהוא לא מקבל הזדמנות גרמה לקברניטי הקבוצה להורות על שיתופו של הבלם הסרבי, ולאחר כמה משחקים – על שחרורו המיידי. דבר שמצביע על פאניקה מוחלטת והיעדר בעל בית בקבוצה.
ועוד משהו קטן על ניצן. כששירזי הגיע להפועל, הוא החליף את כל הצוות סביבו. פעולה הגיונית לחלוטין, מותר למאמן לבחור את הצוות עימו הוא רוצה לעבוד. אבל ההדחה של רון ציבלין, מאמן כושר מוכח ועוזר מאמן שני לכל דבר, וההבאה במקומו של דרור שמשון התבררה כהרת אסון. עוד לפני מכת הפציעות האירונית משהו שעוברת על הקבוצה, כמעט בכל משחק השחקנים נופלים מהרגליים בדקה ה – 70. אצל ציבלין של גוטמן זה לא קרה.
עדיין, כל הטעויות של שירזי מתגמדות לעומת מה שיוסי אבוקסיס עושה בהפועל השנה. ההתנהלות של המאמן היא בגדר שיגעון גדלות. מי שעשה עבודה כל כך טובה כסגן של בר כוכבא יצא מהחממה של גוטמן והחליט להלום בכל הכוח, בכולם. אני המחליט, אני צודק, תעשו מה שאני אומר אם לא תהיו בחוץ. אני ואני ואני ואני, ממש כמו בשירם של נושאי המגבעת, רק הרבה פחות קצבי.
על רקע האירועים הבולטים שקרו העונה בכדורגל הישראלי, אי אפשר שלא למצוא דמיון בין ראובן עטר ליוסי אבוקסיס. שניהם הגיעו למועדון על תקן שחקן עבר שיושיע את המועדון במטרה להצעיד אותו בחזרה לימיו הגדולים. כמו אצל עטר, גם על אבוקסיס נמתחת ביקורת מתוך חדר ההלבשה שלו על כך שהוא לא מדבר עם השחקנים, צועק עליהם, מתייחס אליהם בזלזול ושומר על דיסטאנס מתנשא ומיותר. יענקל'ה שחר הבין איפה קבור הכלב. בהפועל, גם אם מישהו יבין, אין לו את הסמכות לעשות עם זה משהו, וזה עם הסמכות – לא יבין לעולם.
הרעיון המרכזי בקבוצה הוא סינרגיה - שהשלם יעלה על סך חלקיו. הפועל תל אביב מודל 2013 מורכבת מחבורה של אינדיבידואלים. ההצלחה המינימלית של הקבוצה העונה, נבעה ממהלכים אישיים של שחקנים בודדים שהצליחו לייצר שערים. טל בן חיים, עומר דמארי וחנן ממן, בכמה פעולות אישיות מקריות הצליחו לגרד כמה נקודות שהיום נראות כמו אלה שמצילות את הקבוצה מהדרדרות לפלייאוף התחתון. החבורה משחקת כעדר ללא רועה, ונראית כמו אחת הקבוצות הכי פחות מאומנות שהיו פה אי פעם, ההיפך המוחלט מהקבוצה ההיא של גוטמן. תוסיפו לזה את ההתנהלות הרעועה של אבוקסיס (בלשון המעטה) מול המצלמות, ותקבלו קבוצה בדרך להתרסקות. ככה לא מתנהלים במועדון שמכבד את עצמו.
לדרבי הזה אנחנו מגיעים עם חשש גדול מאוד מתבוסה כואבת, כזו שתשאיר כתם לדורות על ההיסטוריה של המועדון המפואר. אם פעם ההצהרות לפני הדרבי היו בסך הכל סיכון מחושב שנבע מחשש בלתי מבוסס, הפעם הפחד הוא אמיתי לחלוטין, כזה שמכרסם בכל אדום. עדיין, אחרי הכל ולמרות הכל אנחנו צועדים בראש מורם כי אנחנו יודעים שהפועל הייתה כאן לפנינו ותמשיך להיות אחרינו, כשכל מה שמוטל עלינו הוא להמשיך ולעודד את החולצה האדומה, את הפטיש ואת המגל. הדרך היא החשובה, ולא התוצאה הסופית. אז יאללה, תפרקו אותם 0:1 ואם זה לא הולך, תמיד אפשר לקרוא למושייע.
