ביולי האחרון מלאו 20 שנה להשתלטותו של יעקב שחר על מכבי חיפה. עשרים שנה. במהלך שני העשורים האלה איש העסקים המוערך הפך את המועדון שלו לגדול והאהוד ביותר בארץ (גם אם יש מי שיתווכח על זה), והוא עשה זאת על ידי יישום החזון העסקי שלו בכדורגל. ונחשו מה? זה עבד לו. למרות שבהצלחה של שחר לא ניתן להטיל ספק, מדיניות הרכש במכבי חיפה השתנתה לא מעט עם השנים, עד כדי כך שלאחרונה אפילו צצו בתקשורת וביציעים סימני שאלה בנוגע לכך שהקבוצה מכפר גלים היא כבר לא היעד מס 1 של הבועטים שלנו ובעובדה שלא מעט כדורגלנים כושלים לבשו ועדיין לובשים את המדים הירוקים.
מהתמקדות בשחקנים הבולטים בליגה, דרך ריכוז מאמץ בגזרת הזרים ועד להטלת יהבו על טיפוח שחקני נוער, שחר נע לא מעט על הסקאלה שבין דבקות בחזון שלו לבין איבוד עשתונות רגעי. ועם זאת, אפשר להצביע על שינוי בתפיסה. שלא כמו בעבר, חיפה של היום מזיעה הרבה יותר בשוק ההעברות ולא כל כשרון עולה מוצא עצמו אוטומטית בכרמל, ומצד שני, כל קיץ הופך למדאיג בגלל זה. אז למה זה קורה?
כרוניקה של רכש ידוע מראש
"ביום שהבאתי את אלון חזן לחיפה יכולתי להחתים גם את רונן חרזי", אמר פעם שחר, "אבל לא רציתי שיגידו שאני הורס את הליגה". המשפט הזה שימש לא פעם את מתנגדיו של שחר, שכן עד ליריית הפתיחה של עידן גאידמק, הירוקים ישבו חזק על משבצת התמנון ששואב אליו כל כשרון מקומי. התארים היו חזות הכל, וכל האמצעים להשגתם היו כשרים. מאמצע שנות התשעים ועד בואכה למיליניום החדש, כשאופיר קופל, מנור חסן ומיכאל זנדברג, לדוגמא, עברו מהפועל פ"ת לחיפה, נשמעו לא מעט תלונות על כך שהמדיניות של חיפה אכן הורסת את הליגה. העובדה שהקבוצה הפכה זוללת תארים ולמגנט לכדורגלנים עם פוטנציאל, רק חיזקה את הטענה שהנה גדל לנו מתחת לאף מועדון שיהפוך להיות מכבי תל אביב כדורסל.
חיפה לא היססה אז להביא גם זרים יקרים שיועדו לעזור לקבוצה במפעלים אירופיים, אך לא אחת הירוקים הודחו מוקדם מהצפוי מאירופה ומצאו עצמם משלמים לזרים בינוניים משכורות סביב 300 אלף דולר לעונה, וזאת רק בכדי לזכות באליפות בהפרש של 10 נקודות איתם, במקום ב-4 הפרש בלעדיהם. כנראה שהאסימון נפל רק ברגע שבנאדו, עידן טל ואותו זנדברג עזבו לטובת העשירים החדשים מירושלים. פתאום, כשיש בריון חדש ופזרן יותר בשכונה, המונח "שפיות כלכלית" הפך לנר לרגלי הירוקים, ולהפתעת כולם הוא נשאר ככה גם שחיפה ראתה את בית"ר קוטפת את האליפויות של 2007 ו-2008 בעזרת סגל מעוטר בישראלים הטובים ביותר שיש בנמצא ובזרים נוצצים ויקרים.
מאדינולפי ועד ססארץ'
כמו כל קבוצה בעולם, בחיפה הבינו עם השנים שבגזרה הזו לאף מועדון אין חסינות: על כל רומן פץ יגיעו שני אולג קוזנצוב, ועל כל שלושה אדגרדו אדינולפי יימצא איזה ייז'י בז'צ'ק. שחר הבין על בשרו שיהיו זרים שיהפכו לבול פגיעה, ויהיו כאלה שיהפכו לנפילות מהדהדות. אבל בזמן שיעקובו, ז'אוטאואטס, קלשצ'נקו וקנדאורוב יש רק מעטים, וכשהפספוס הבלתי נמנע עם זרים כושלים חוֹזר על עצמו יותר מדי, אין מנוס מלבצע בדק בית ולתפוס כיוון שונה.
חורחה בריטס, דנטה לופס, פאבל זבדיל, גוראן זקיץ', פרננדו לורפיסה, דייגו קרוסה, רנה לימה, רנאטו, לוקאש סורמה, אוסיי רנספורד, אנדרסון ווסט, איגנסיו קאנוטו, וסאדאת בוקארי מרכיבים רשימה חלקית בהחלט של שחקנים ששיחקו בכרמל עונה אחת או פחות, ולמרות שכל השמות ברשימה לקוחים מ-6-7 השנים האחרונות, תודו שאת רובם כבר הספקת לשכוח. אם תעשו רשימה מלאה של כל אלו שבאו לעונה והתחפפו בעשרים השנים האחרונות (אני התעצלתי), לא תתקשו להבין מדוע לאיש שחותם על הצ'קים נמאס.
נדמה שנקודת המפנה היתה בעונת 2009/10, בה חיפה העפילה שוב לליגת האלופות עם סגל חלש במיוחד. הבהלה שהביאה את אלישע לוי לרכוש את טיאגו דוטרה ואייל שטרכמן, שניים שביחד לא הגיעו ל-90 דקות בגביע הטוטו, הפכה לפיאסקו שהיווה עוד נדבך בשינוי המדיניות. הגעתם המיותרת של אדריאן סילבה, מרלון דה חסוס ודניאל ססארץ' בעונה האחרונה נעצה עוד מסמר בארון. פרט לזרים, חיפה גם תמיד היתה יעד מועדף לליגיונרים ישראלים שהרימו ידיים בחו"ל. אבל גם בגזרה הזו בכפר גלים הנמיכו משמעותית את הווליום אחרי שנים מלאות ברכישות הזויות יותר או פחות כמו עמוס סאסי, שלומי דהאן, איציק זהר, וואליד באדיר, עידן טל וכו'. לכל מי שצועק עכשיו "תמיר כהן" - אז הצדק עימו, אבל נזכיר כמה העסקה הזו התמהמה עד שיצאה לפועל, ונוסיף דוגמאות בולטות כמו אייל ברקוביץ', גל אלברמן, רוברטו קולאוטי ועוד, שמועמדותם לחיפה, טבעית ככל שהייתה, ירדה מהר מאוד מהפרק.
אייאקס המקומית
רגע לפני ששחר מעביר את המושכות לבנו אור, אפשר לומר עליו שעם השנים הוא התרכך. אפילן התפכח. אחרי אובדן האליפות הטראומטי בעונת הקיזוז, משהו בו השתנה. ממרום גילו, שחר הבין שזה הכדורגל. שאי אפשר לזכות בתואר כל שנה. שלא משנה כמה כסף תשקיע - יהיו כשלונות, ושהפרס האמיתי הוא הילדים שאתה מגדל ומוציא לאירופה. אחרי שבירם כיאל, דקל קינן, ליאור רפאלוב, תומר חמד ושלומי ארבייטמן (כולם פרט לאחרון הם תוצר מחלקת הנוער) נמכרו לאירופה, היה נדמה ששחר התאהב ברעיון.
לרגע לא נרמוז שמדובר בכסף שהביא לחשיבה המהפכנית, אלא בקונספט. בלהיות אייאקס הישראלית. בלהיות מועדון שכל אב לילד בן 10 ירצה לרשום את בנו לשורותיו, ולכזה שפירותיו ייוצאו לכל אירופה. כמו לשחר, גם לאוהדים הירוקים העניין הזה מסב הרבה גאווה, אבל את המאמן שצריך לבנות קבוצה מאפס כל קיץ מחדש זה כנראה פחות מספק.
במקביל, מבט למעמדה של אייאקס בין אריות היבשת לא משאיר מקום ליותר מדי ספקות - מדיניות קידום ומכירת צעירים בדרך כלל יגיע על חשבון תארים. לשחר, שעכשיו מסתכל על הבייבי שלו כמפעל חיים, זה פחות מפריע. אליפות אחת יותר או חמש פחות הן כלום לעומת מורשת של כמה עשורים. הנשיא הכל יכול היה מוכן להקריב את הקורבן הזה בתמורה לקעקוע מעמד המועדון שלו כמייצא הבכיר של כדורגלנים ישראלים, הבעיה היא שהקהל הולך למכולת עם תארים, ולא עם עוד גאדיר בבוורן או עם טאווטחה באפולון לימסול. סתירה? קשה להכחיש.
מה שמביא אותנו לעטר
בקיץ של השנה שעברה פתאום שוב התחילו הירוקים לירות לכל כיוון. לא פחות מאחד עשר שחקנים חדשים הגיעו, וכמעט במוצהר, בחיפה הלכו על כמות במקום איכות. איך זה הסתיים כולם יודעים. גם הקיץ ביציעים הרימו גבה, "הפכנו לסניף של נתניה", אמרו. לא במקרה נזכרו שם בשנות התשעים, אז היו סניף של פתח תקווה. למרות שעטר רכש כמה שחקנים ששיחקו תחתיו בשרון, כן אפשר להצביע על שינוי, ולראיה, המאמן המתולתל העדיף לפתוח את העונה עם שלושה זרים בלבד ולשחרר את הנבחנים, כי לא היה בטוח לגבי התאמתם. זה כבר משהו שאי אפשר להגיד על קודמיו.
הציניקנים יכולים לומר שעם הגעתו של עטר שחר בסף הכל זרק לקהל סוכריה, אבל בעצם הבאתו של כוכב העבר הוא הבטיח שהאתוס עליו נשענת מכבי חיפה זה 20 שנה יתמשש שוב - כדורגל התקפי, כזה שלא תלוי בדבר, ולא משנה מי יגיע כרכש. למרות שבקרב אוהדי שאר הקבוצות בליגה ישנה דעה רווחת על כך שאוהדי חיפה לא יסתפקו בשומדבר פרט לתואר, בפועל, אחרי שנים של כדורגל לא משהו תחת רוני לוי ואלישע לוי, הירוקים בני ה-20-30 בטריבונות רק רוצים לחזור למה שינקו מצעירותם - להיות מספר 1. לא בהכרח בטבלה, כי אם במצעד האטרקטיביות. אישושים ראשונים לתיזה הזו כבר נבטו ביציעי בלומפילד במחזור הראשון, כשלמרות ההפסד למכבי תל אביב (עלבון לכשעצמו בימים כתיקונם), האוהדים שהגיעו מחיפה יצאו מרוצים מפני שהקבוצה שלהם סיפקה ניצוצות של יצירתיות שהם לא ראו ממנה כבר יותר מ-4 שנים.
ליל אוהבים, רומן זעיר, או נישואים יציבים
לסיכום, אפשר לומר שהשינוי בתפיסה לגבי מדיניות הרכש אולי מעכב את חזרתה של חיפה להיות השליטה הבלעדית של הליגה, אבל מקיץ לקיץ מתברר שכלל לא בטוח שזה מה ששחר רוצה. סביר יותר להניח שהנשיא ויתר על הניסיונות להחתים כל מה שזז, ומעדיף להתרכז בבנייה, בטיפוח מחלקת הנוער ובהתמודדות בכלים שווים - יהיה מה שיהיה- גם במחיר של איבוד תארים. בימים שבהם בית"ר מלקקת את הפצעים מליל האוהבים עם גאידמק, בזמן שהרומן הזעיר של מכבי ת"א וגולדהאר כבר הספיקה לעבור תהליך דומה אך קצר הרבה יותר של התפכחות, חיפה הפסיקה לרדוף אחרי האפשרות להחתים רכש מפוצץ ככל האפשר כי היא עברה להאמין במשהו אחר. בדרך. בחזון.
