זה פשוט לא ייאמן. כרגיל אנחנו מפספסים את התמונה הגדולה ומתעסקים בפרטים הצהובים יותר, האישיים יותר וכמובן, הפחות חשובים. למשל, ההתנצחויות האישיות המביכות בין שרה בממשלה לעיתונאי במהלך מסיבת העיתונאים. אבל זה לא הדבר היחיד שמקומם.
ההתמקדות של כל אנשי הכדורגל בהיעלבות מהביטוי ''רקוב'', זו דוגמה טובה. מצד אחד, אנשי הענף משמיצים אישית את ירון זליכה, שאמר את זה, ומצד שני בוחרים להיפגע ברמה האישית. הכוונה הברורה הרי היא לעובדה הפשוטה והעצובה שעסקנים בעלי ידע מינימלי בהבנת הכדורגל העכשווי מחזיקים בכוח גדול יותר מכל איש מקצוע או מבעלי קבוצות איכותיים. למעשה, אנשי המרכזים הלא רלוונטים לכדורגל המודרני מכתיבים את מאזן הכוחות.
הנושא הוא לא לימור לבנת ואבי לוזון, למרות האיבה הברורה ביניהם. הוא הרבה יותר גדול מזה. הנושא הוא שינוי הגישה לשיטת הניהול ולמקבלי ההחלטות.
הבעיה הספציפית בעניינו של אבי לוזון היא שהוא שם פס על דברים בסיסים שהתפקיד דורש ממנו. למרות שהוא עושה המון דברים לטובת הכדורגל (בלי ציניות), מדהים לראות כיצד הוא לא מזהה את הבעיה הבסיסית והאתית - לעודד קבוצה בפומבי, לצעוק בשפה לא הולמת במגרשים, לזרוק מילים בוטות לשחקנים, לתקשורת ולשופטים, להיכנס לאסיפות ולעודד קבוצה מסוימת אהובה עליו בשעת משבר, למנות מינויים לא ראויים רק בגלל שהוא יכול ועוד. לוזון עוד לא הבין שבתפקידו יש דברים שחייבים להיראות ולהיעשות ושאי אפשר לצפצף על כולם.
לעומת זאת, אני חושש שהקריטריונים שהוועדה מציעה לבחירת יו"ר חדש הם לא ריאלים, כי אדם חייב להגיע מהתחום או לחיות אותו, אבל לכל אדם בתחום הזה יש קשר בסיסי כזה או אחר עם אנשים שונים בתחום. לכן, חייבים להגיע לקריטריונים יותר מתאימים ולהציב דרישות ריאליות לבחירות הקרובות ובכלל.
אז במה צריך להתמקד?
הקבוצות טוענות שהם קיבלו 11 מתוך 13 ההמלצות של ועדת דודי כהן. את השתיים הכי חשובות שכרגע דחופות ומהותיות כדי לייצר שינוי הן עדיין לא יישמו. חייבים קודם כל לשנות את מבנה המוסדות ושיטת הבחירות כי הגוף הזה מקובע ומנוהל על ידי מגוון אנשים שחושבים על מעמדם וכוחם על חשבון הכדורגל הישראלי.
שנית, בהקמת מנהלת עצמאית אמיתית שלמעשה תבודד באותו הרגע את ההתאחדות מכוח גדול מאוד ומרוכז ותמקד אותו רק בנבחרות ישראל ובפיתוח הכדורגל מהבסיס והנוער - מפת האינטרסים והכוח תשתנה לחלוטין.
יש במה להתבייש
זו בושה שאין שקיפות בתקציבי הקבוצות כשחלק מוצהר ברור ומוגדר ממנו יהיה מיועד למחלקות נוער, שיתוף אוהדים וניהול בצורה ראויה.
זו בושה שאין תנאי סף אמיתיים לאנשים שרוצים לרכוש קבוצות כשהגרועים שבהם מורידים את הרמה לביבים.
זו בושה שמאמני הנוער בארץ הם ברמה נמוכה מאוד ושרק מעטים מהם הם בעלי תחושת שליחות, כי מתייחסים אליהם כמו אל דרג ז'.
זו בושה שיש מחסור במתקנים נורמליים לגידול שחקני נוער.
זו בושה שמועדון בכיר בכדורגל שלנו כמו בית"ר ירושלים לא מצליח להתמודד עם הגזענות ונכנע לה פעם אחר פעם.
זו בושה שאין תוכנית ארוכת טווח מסודרת לנבחרות ישראל מנערים עד בוגרים.
רקוב או לא, כמו בכל מהפיכה, רק כשחוצים קווים אדומים ומורידים את השאלטר, הצד השני מבין שחייב להגיע שינוי. כולנו רוצים לאהוב את הכדורגל שלנו ובמיוחד להאמין באנשים שמובילים אותו, גם אם זה יעלה לנו בדחיית פתיחת העונה (ולא יתחילו לזגזג מלחץ הזמן), הזעזוע יעשה את שלו. ואז חזון אחרית הימים יגיע - נראה מנהלת אמיתית עצמאית, מקצועית, איכותית לליגות הבכירות, וצורה אחרת שבה נבחר ומתנהל יו"ר ההתאחדות.
