ב-24 לחודש מרץ, יום רביעי, שוחח אריק סביאטקובסקי עם אחיו אילן, לוחם גדוד 12 בגולני, בטלפון. אילן בדיוק היה בהפסקה והשניים תכננו את מה שאמור היה לקרות בעוד חצי שנה כשיסיים את שירותו הצבאי. בנוסף שוחחו השניים על המשחק של מכבי תל אביב שהיו אמורים ללכת אליו עם שובו לחופשת החג.
"דיברנו כמעט כל יום", מספר אריק. "תמיד הוא רצה להתעדכן מה קורה בבית ומה קורה במכבי. מכבי תמיד היתה בראש סדר העדיפויות. התחלנו כבר לתכנן מה נעשה כשהוא יחזור לחג. הוא רצה לראות את המשחק של מכבי נגד אחי נצרת ותיכנן לקנות כרטיסים".
"הוא היה חצי שנה לפני שחרור וכבר שמח שהוא היה אמור לעזוב את הקו ולהגיע לפלוגה הוותיקה שם כבר כמעט ולא עושים שמירות ודברים כאלה".
אילן היה אוהד מושבע של הצהובים. למרות ששיחק בצעירותו בהפועל ראשון לציון, הילד החייכן לא פספס משחק אחד של מכבי תל אביב בבית ובחוץ. המקום שלו בשער 11 היה שמור. גם בשירותו הצבאי דאג אילן בכל חופשה להגיע למשחקי הקבוצה.
"הוא אהב את השירות מאוד", מוסיף אריק. "הוא תמיד היה מספר עליו לי ולהורים שלי. הוא היה פורח כשהיה מספר על מה שעשה שם. הוא היה קשור מאוד לחברים שלו מהצבא. אבל למרות הכל בכל הזדמנות שהיתה לו הוא היה רואה ועוקב אחרי מה שקורה במכבי. הוא נשם את הקבוצה".
חבריו של אילן חיכו בקוצר רוח לפגוש אותו בשבת ה-3 באפריל באצטדיון בלומפילד במשחק בו אירחה מכבי תל אביב את מכבי אחי נצרת, אך הכיסא של אילן נותר יתום.
שבוע לפני כן, ב-26 במרץ בשעות אחר הצהריים, כשהוריו של אילן מתכוננים לשבת נשמעו דפיקות בדלת. מן העבר השני עמדו קציני צבא ועימם הבשורה המרה. אילן נהרג בהיתקלות עם מחבלים בכיסופים מפגיעת כדור בכתפו אשר חדר ללב וקטע את חייו של הבחור בן ה-21.
"באותו יום שישי לא הייתי בבית. הייתי אצל חבר", נזכר אריק ברגעים הנוראיים מכל. "קיבלתי טלפון בסביבות חמש וחצי ואמא שלי אמרה לי לבוא דחוף הביתה, שקרה משהו. היא לא רצתה לספר לי מה אבל לי הייתה הרגשה רעה בקשר לאילן. כשהגעתי הביתה וראיתי את כל הקצינים ואת ההורים שלי שבורים הבנתי הכל. רק הסתכלתי עליהם והבנתי שאני לא אראה את אילן יותר".
אריק גדול מאילן בשנתיים. קשה לו עוד לדבר על הקשר שלהם כאילו כבר לא קיים. "הקשר בינינו הוא מעבר לאחים הוא היה החבר הכי טוב שלי. חלקנו ביחד חדר וכמעט כל דבר עשינו ביחד. הוא היה מאוד אהוד עם המון חברים, הוא היה מלא בחדוות חיים בעל חיוך שאי אפשר למחוק אותו. אפילו ברגעים הכי קשים הוא גרם לכולם לחייך. מגיל קטן אהדנו את מכבי תל אביב. האהדה התגברה בביה"ס היסודי".
"מאז אילן התמיד לצפות במשחקים בהתחלה בטלוויזיה ואחרי זה שגדל והתחיל לעבוד הוא היה קונה כרטיסים למשחקים והולך. היו לו את כל הדגלים והחולצות של מכבי. הוא היה מדבר על מכבי. היינו משחקים הרבה כדורגל, ככה שזה היה הנושא שהוא דיבר עליו הכי הרבה".
אילן אמנם לא היה חבר בארגון אוהדים של מכבי, אבל היה מוכר היטב ביציע. חבריו מבלומפילד, שהתקשו לעכל את הבשורה הקשה, החליטו להנציח את שמו ובשיתוף פעולה עם ראשי הקבוצה נערך טקס לכבודו לפני המשחק מול מכבי אחי נצרת, המשחק בו היה אמור לצפות עם שובו לחופשת החג.
הטקס נערך בנוכחות משפחתו של אילן ובו הוקרא בין היתר הספד שספד לו אחד מחבריו הטובים ביציע ובכלל, בן חאיק: "כשקמתי ביום שישי אחרי שינה ארוכה ראיתי שיחה שלא נענתה מאילן. זה היה משהו רגיל, הוא היה מתקשר אליי אפילו סתם. לא תיארתי לעצמי שבזמן שאני אוכל הוא עכשיו יוצא למבצע בתוך עזה".
חאיק המשיך וסיפר בהספדו: "התקשרתי אליו בסביבות שש בערב אך הוא לא ענה, אמרתי בסדר הוא יחזור אליי יותר מאוחר ואז חבר שלי התקשר ואמר לי שאמרו לו שנהרג חייל בעזה בשם אילן. לא תיארתי לעצמי לרגע שזה אילן שלנו... אני זוכר שבדרבי האחרון אילן היה צריך לחזור לבסיס. הוא ביקש ממני שנלך להוציא גימל אחד לפחות בשביל שהוא יוכל להיות בדרבי והוצאנו!".
"אילן היה כל כך מאושר, אני לא אשכח בחיים את החיוך שהיה לו כשידע שהוא יהיה בדרבי. בסוף לא נשארו לו גם כרטיסים אז הוא ישב וראה את המשחק מול הפועל בבית... לאילן תמיד היה דם צהוב ותמיד יהיה לו, בחייו ובמותו. גם על הקבר שלו יש מחזיק מפתחות של מכבי ששמנו לו החברים. אילן היה גיבור ויישאר גיבור תמיד ולנצח נזכור אותו". ספד חאיק לעיני הצופים ומשפחתו הכואבת של אילן.
הדמעות של אביו שברו את כל הנוכחים מסביב, גם את אלו שאחזו בשלט שנפרש על פני שער 11 ובו הבטיחו: "אילן שמך חרוט בליבנו, שער 11 יזכור אותך תמיד".
