1. אלירן עטר הורשע ביחד עם שני חברים בשוד וגניבה משלוש נשים. הם התנפלו עליהן, סחבו תיקים ונמלטו ברכב. עטר, חלוץ בני יהודה, היה נהג רכב המילוט. הוא הורשע במספר סעיפים של קשירת קשר לביצוע פשע ובסיוע לשוד ונדון לשישה חודשי מאסר (שהומרו בעבירות שירות). ועכשיו מתעוררת השאלה האם לזמנו לנבחרת הלאומית. אגב, את השירות בצה"ל הוא השלים והמכשול הפוטנציאלי מתרכז בעבר הפלילי.
התשובה נגזרת משאלה הנוגעת לטיב ההרכב הרצוי: האם בנבחרת צריכים לשחק רק הטובים ביותר, וזה השיקול היחידי בזימון, או שמשמעות המדים הלאומיים כוללת ערכים נוספים שעל השחקן לגלם כיוון שהוא מייצג אותנו כאזרחים ואת המדינה. נדמה לי שהתשובה השנייה היא הנכונה. גם תקנון הנבחרת והקוד האתי מחייבים את שחקני הנבחרת להיות "מודל לחיקוי", "לשמור על התנהגות הולמת" וכיו"ב.
ומכאן הכול נתון לפרשנות. ברור שלא כל עבירה פוסלת שחקן. נניח ששחקן גרם למוות ברשלנות בתאונת דרכים מבלי שהתכוון, נניח שהיה מעורב בקטטה כתוצאה מהתלקחות רגעית במועדון (כמו סטיבן ג'רארד מליברפול). במקרים כאלה ודומיהם אין לפסול שחקן מלשחק בנבחרת.
נדמה לי שניתן לאמץ את מבחן הפסילה הציבורי של הקלון כתנאי לשלילת הזימון. קלון נגזר מהגנאי המוסרי, מעוצמת התיעוב שאנו חשים כלפי המעשה העברייני. אין ספק שאלירן עטר "מקיים" את התנאי הזה, ובגדול. שוד, ובמיוחד של חלשים וחסרי ישע, הוא מעשה אלימות מתועב, מכוון, מתוכנן, ובמקרה של עטר מדובר בשלושה ולא במעשה קונדס חד-פעמי. נכון שעטר היה השודד הזוטר ולזכותו עומדים השיקום, השלמת השירות הצבאי וגם המספרת הגדולה בשבת. אבל, את הסף של נבחרת לאומית, לפחות לדעתי, הוא לא עובר. מדובר בעבירה עם קלון. מי שהשתתף בשוד נשים חסרות הגנה לא יכול לייצג אותי.
2. אין לי שום קשר אישי או חברי עם הלוזונים למיניהם. הגילוי הנאות הזה מתחייב לאחר שסינגרתי כאן בעבר על הדוד אבי בפרשת השחיתות כביכול - העברת טוברוק ממחוז אלמוני תמורת שוער פלמוני. קשקוש הזוי, שלפחות לפי הנתונים הידועים, לא שווה חקירה ולא כותרת.
ועכשיו נראה לי ראוי להתייצב לצדו של האחיין גיא לוזון בפרשה הגזענית כביכול שהתפוצצה לו ולנו בפרצוף. האשכנזים אליהם כיוון גיא היו שני עיתונאים שנקב בשמם. והוא לא כיוון נשק אמיתי בביטויי ה"נהרוג אותם", אלא ירה סלנג קצת פרימיטיבי שכוונתו היא "כל ניצחון שלנו יהרוג אותם יותר". זה הכול. צריך יותר מדמיון פרוע כדי לשלוף מהדיבור הזה את המשמעות הגזענית המהדהדת. נחוצה עריכה מגמתית במיוחד שנשענת על "כותרת בכל מחיר", על חוסר הגינות ואולי גם על מוטיבציה לחיסול חשבונות כדי להרכיב על ההבל הזה את שנאת האשכנזים היוקדת. במקרה הזה, התירוץ הבכייני המקובל של "הוצאת דברים מהקשרם" הוא גם הנכון. וצר לי על אשתו האשכנזייה שגויסה אף היא למלאכת הטיהור וההתנצלות.
אגב, גם לפני ההסבר ששם את כל העניין בפרופורציות הנכונות, לא הייתי ממהר לתלות את גיא לוזון בכיכר העיר. היה כאן יותר פולקלור בינעדתי, בובלילי, מאשר הסתה אמיתית שמחייבת את גינוי משטרת האמירות והמחשבות של התקשורת ושל חבורת הצדקנים שנזעקים לשפוט, להרחיק, להעניש. כמובן שכך צריך להיות לאחר שהדברים הובהרו.
ביום ששי ניסה מוטי קירשנבאום להסביר למולי שפירא בגלי צה"ל שמדובר בשטות, אבל שפירא הזדעק. תמיד אני מתפלא על חוסר יכולתם של דווקא אלה האמונים על חופש הביטוי להבדיל בין עיקר לתפל, בין אמת להבל, בין הסתה לברברת.
האם יש משמעות לכך שהדברים נאמרו בשיחה שלא נועדה לפרסום? אם אכן זה היה הסיכום בין לוזון לכתב, הרי שעצם הפרסום מצטרף לחוסר ההגינות שבדרך הפרסום. נכון, יש מקרים שבהם עיתונאי מצוי בדילמה אמיתית האם לפטור עצמו מהסיכום. אלה המקרים שבהם האינטרס הציבורי גובר על הסיכום הפרטי. אם גיא לוזון השיח לפי תומו על שני עיתונאים "אשכנזים", וברור לכתב שה"התאבדות" וה"הרג" הם רק מטאפורות לסגנון ולעצבים, היה עליו להישאר נאמן לסיכום. ברור שלוזון לא מהווה סכנה ציבורית אמיתית שמצדיקה ציטוט בניגוד לסיכום.
3. בין ארקדי גאידמק לאביגדור ליברמן יש לא מעט קווי דמיון. הזרות הרוסית המאיימת, הברוטאליות העצורה, האאוטסיידריות הפופוליסטית, הבוז לאליטות, המאמץ למינוף פוליטי של הטריבונות. ושניהם יעדי חקירה בלתי נגמרים של המשטרה. וגם, המסתורין סביב הכסף, אם כי לגבי העו"ש ההבדל ברור: אצל גאידמק הכסף זורם מכיסיו בעיקר החוצה, אצל ליברמן פנימה.
ויהיה כנראה עוד הבדל. הירושלמים לא גמלו לגאידמק בבחירתו לראש העיר. ליברמן, לעומת זאת, קיבל תמיכה מאסיבית בקלפי.
מדוע ליברמן מצליח במקום שגאידמק נכשל? שאלה טובה. אולי בגלל שליברמן מבטיח לטפל בערבים וגאידמק גם עושה את זה (מממן את סכנין למשל); ואולי בגלל שהירושלמים מקפידים יותר בשאלה מי ינהל להם את העיר, מאשר הישראלים שמקפידים מי ייצג אותם בכנסת ובממשלה. את האפשרות הזו אפשר לראות גם כך: אחרי שהירושלמים חזו בכישורי הניהול המופלאים של גאידמק בבית"ר, הם אמרו תודה, עד כאן. את הנזק הזה ברמה של העיר לא נסכים לסבול.
ירושלים, אם תרצו, ניצלה בזכות בית"ר. ומי יציל אותנו?
