פסוק מן המקרא לימד כבר לפני שנים רבות - "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". הפסוק הזה הפך לפתגם, בגלל ההתאמה המושלמת שלו לכל דבר בחיים. גם לספורט.
הפועל תל אביב זרעה לאורך כל השנה את הזרעים שהובילו אותה לשבוע האחרון של העונה כשהיא עדיין בתמונת הדאבל. אך נדמה היה לאורך כל השנה שדמעות לא היו שם. יתרה מכך, נדמה שגם את עבודת הזריעה, עשתה הפועל ברינה.
מה לא נאמר על הקבוצה הבאמת מופלאה שבנו בהפועל השנה? גם כשהגיע הרכש בקיץ, לא ציפה אף אחד לראות קבוצה כל כך שוטפת, כל כך מלהיבה, כזו שגם בעיר עמוסת מופעים ואטרקציות הפכה בכל שבת להצגה הכי טובה שיש לראות.
אך כמו גשם בחודש יולי, ביום שבת הגיעו גם הדמעות. מתחת לבניין שבנו בהפועל כל השנה כמעט ונפערה תהום.
הרבה מילים נכתבו על הדרבי התל אביבי בשבת. קשה לי להבין כיצד מכבי נתפסת כמי שהרסה להפועל. גם מול עכו, מכבי פ"ת, אשדוד והפועל פ"ת, שלטה הפועל ללא עוררין, הגיעה למצבים, אך לא ניצחה.
מצד שני, ומבלי לפגוע באף אחת מהקבוצות, הצהובים כבר כמה שנים בדרך הבטוחה למועדון הקבוצות ה"אקסקלוסיבי" של פ"ת ועכו. כי בכדורגל כמו בכדורגל, יש מועדון שחוגג תיקו אפס כאילו זכה באליפות ויש מועדונים שלוקחים גביע חמישי ב-11 השנים האחרונות.
הפועל לקחה את הגביע והוסיפה תואר לארון, אך על הדרך גם הוכיחה שביום שבת זו היתה תקלה, השפיץ של הנעל ולא מעבר לזה. או בשפת המירוצים, גם לשומאכר יש לפעמים פנצ'ר בגלגל.
וכך, התהום לא נפערה, והפועל הוסיפה עוד בטון ליסודות הבניין. אין לי ספק שאם הפועל היתה עדיין במקום הראשון החגיגות היו קצת יתר מאופקות. גם של השחקנים וגם של הקהל. אך אחרי עונה כל כך מתישה, כל כך ארוכה, עם כל כך הרבה אמוציות, הכל השתחרר במכה.
אפשר לכתוב דפים שלמים על כל שחקן בהפועל ועל ההתקדמות, התרומה, והחוויה שנתן לכל באי בלומפילד השנה, אך תרשו לי לשם שינוי לא לדבר על ורמוט, שכטר, זהבי או ידין. אלא על זה שעומד על הקווים, וספג גם את כל הביקורת שיש, גם כשלא תמיד היה על מה.
מייקל ג'ורדן היה (וכנראה גם יהיה) שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים ואחד מהספורטאים המיוחדים שהיו פה. מה שהפך את ג'ורדן ליוצא מן הכלל שכזה הוא המהפך שעשה בסגנון ובגישתו למשחק לפני ואחרי פרישתו.
לפני הפרישה היה מייקל בחור צעיר שבעיקר הלהיב את הקהל עם הטבעות וכח מתפרץ שטרם ניראה כמותו אז. אחרי הפרישה והחזרה למשחק, הפך ג'ורדן את משחקו בכמעט 180 מעלות ושיחק כמו שחקן ציר, כזה שמשחק עם הגב לסל וגם יוצא מידי פעם לזריקות מבחוץ. את ההטבעות היוצאות דופן הוא השאיר לילדים החדשים בשכונה.
אז גוטמן הוא לא ג'ורדן, אך את המהפך המדהים שעשה בחשיבה ובסגנון המשחק שהכתיב לקבוצתו אי אפשר שלא להעריך. "גרמני" קראו לו, "בונקריסט" ומכח האינרציה יש כאלה שעדיין קוראים לו ככה.
העונה, תחת הדרכתו, הפועל הפכה לקבוצת התקפית, שוטפת, אשר סמלי שהגול השלישי, שהובקע אחרי משחק צירופים ע"י המאסטרו של המאמן, היה זה ששם חותם על הגביע. שחקנים באו והלכו, שחקנים נפצעו והחלימו, אך השיטה תמיד נשארה.
הפועל כבשה העונה יותר מ-100 שערים בכל המסגרות והיתה תאווה לעיניים לכל האוהדים, שהיו רגילים לראות שער אחד ולקוות לשמור על שער נקי. הפועל היא קבוצה שמחה, מלוכדת, שעברה תהפוכות רבות, אך עדיין הגיעה עד לקו הסיום עם הראש מורם וחזה מתוח.
ועוד נקודה חשובה למי ששכח - גוטמן לקח את הפועל רק לפני שנתיים וחצי כשהיא במקום האחרון ובדרך הבטוחה לליגה השניה ולהתרסקות. מה אתם עשיתם בשנתיים וחצי האחרונות? (השאלה לא מופנית אליך חיים הכט) בגמר הגביע כולם קיבלו את החותמת על מה שגוטמן עשה.
למרות הכל, גוטמן לא חף מטעויות, בעיקר תקשורתיות. לעיתים נראה שהוא "מרים להנחתה" לכל מבקריו ומקטרגיו. אך מבחינה מקצועית, גם הם מחויבים להוריד בפניו את הכובע.
בקיץ תהיה הפועל על פרשת דרכים. לא ברור כמה שחקנים יעזבו ולא בכדי כל שחקן שהגיע לקהל עם הגביע קיבל קריאות: "תישאר, תישאר". אין ספק שאם ההנהלה תשכיל לשמור על הסגל הקיים, אולי אפשר יהיה בשנה הבאה לקצר את מלאכת הזריעה ולעבור ישר לפירות.
וכמה שאלות לקראת שבת:
1. באיזה דקה ינסו הירוקים לפרוץ לדשא בבלומפילד?
2. האם אחרי שבועיים תנסה מכבי ת"א סוף סוף לנצח משחק?
3. לאיזה מגרש יגיע אבי לוזון?
4. האם גרנט שואף להגיע לפנדלים בגמר האנגלי בתקווה שטרי יהיה הבועט האחרון?
