קריירה של שחקן כדורגל יכולה להיות מוגדרת על ידי הרבה אירועים והישגים. אלה יכולים להיות השערים היפים שכבש, האליפויות שזכה בהן, לפעמים מעברים שנויים במחלוקת ממועדון למועדון. ובכל זאת, אם תשאלו אוהדי קבוצה שיש לה יריבה עירונית מרה, יש עוד פרמטר אחד שחייב להילקח בחשבון – מה אותו שחקן עשה בדרבים? איזה חותם השאיר? פאביו ג'וניור היה חלוץ בינוני מינוס שאוהדי הפועל יזכרו בגלל שהכריע לבדו שני דרבים עלומים ב-2008/9. רון נחמן היה מגן סביר, אבל מהקריירה שלו תיזכר בעיקר הבומבה לחיבורים של מכבי ב-1998/99. האחים דוד וגל הרשליקוביץ' היו יכולים לשחק גם בברצלונה וריאל אבל מה שיזכרו להם בתל אביב זה את השערים העצמיים לרשת של הפועל. גם לרמי חליס שגילגל פעמיים לרשת האדומה בדרבים.
מבינים יותר מאוסקר ואבוקסיס? היכנסו לבחור את ההרכבים שלכם לדרבי
בהתאם להסבר המוקדם, חלק מהשחקנים שלא נכנסו להרכב שלנו איכותיים יותר מאלה שבפנים. חלקם גם מעוטרים יותר בתארי אליפות ובגביעים והופיעו יותר פעמים במדי הנבחרת. אבל זה בדיוק העניין (או בדיוק לא העניין) כאן. לנו לא משנה מה אף אחד מהם עשה מחוץ לעולם המבודד והייחודי שנקרא דרבי תל אביבי. הפרמטר הראשון הוא כמובן מאזן הקבוצה בדרבים בזמן שאותו שחקן שיחק בה ועד כמה היה שותף לקבוצה שנחשבה "מומחית בדרבים". בהמשך הכנסנו לחישוב את כמות השערים שלו, והשארנו מקום לשוברי שיוויון והם - עד כמה השערים הללו הוכחו כקריטיים הלכה למעשה, כמה מהם היו שערי ניצחון, וכמה הובקעו במשחקים שנצרבו בזכרון כענקיים? יאללה, יוצאים לדרך.
שוער
העמדה בה הקרב היה הכי קשה. לחודורוב הענק היו יותר הפסדים בדרבי מאשר נצחונות, גם חיים לוין ואריה בז'רנו לא מחזיקים במאזן נחרץ לטובתם מול היריבה העירונית. שביט אלימלך עם 60 אחוזי הצלחה וזה יפה, אבל יש שניים שעולים עליו. בהיסטוריית הדרבים היו לא מעט תקופות של דומיננטיות לטובת צבע אחד בעיר, ושני המועמדים לחולצת ההרכב היו שותפים לשניים מהרצפים הכי מרשימים של הפועל ומכבי. שורה אובארוב עמד בשער של הצהובים כשאלה לא הפסידו 6 שנים תמימות בדרבי (שיא של כל הזמנים) בין 89 ל-95, וינסנט אניימה נעל עם בריח את השער של הפועל כשהפסיד דרבי אחד בלבד ב-4 שנים, ניצח 8, וספג 10 שערים ב-13 משחקים. הרקורד של הניגרי עדיף, ואם חיפשנו שובר שיוויון – מה דעתכם על זה? אניימה, שוער בתפקידו ובהגדרתו, זכה לכבוש בדרבי אחד וגם לבשל לסמואל יבואה בזריקת כדור לא הגיונית לחצי מגרש. יש הכרעה.
הרכב פותח: וינסנט אניימה
על הספסל: שורה אובארוב
הגנה
זו אולי החוליה שהיה לנו הכי קל למלא. לא בגלל שהפערים באיכות השחקנים המועמדים דרמטית חלילה, אלא מכיוון שכאן המספרים דיברו, ובענק. חשבנו על נמרוד דרייפוס האגדי כמגן הימני ועל צביקה רוזן הנפלא או דוד פרימו הבלתי עביר כבלם הראשון, אבל אז הגענו לשני השמות שעצרו את החיפושים. קבלו את שני השחקנים עם אחוזי ההצלחה הכי טובים בדרבים, לפחות מהצד הצהוב: אבי כהן הירושלמי ואלכסנדר פולוקארוב. במעבר על דפי ההיסטוריה נראה כאילו בחרו להגיע לקרית שלום בשביל לנצח את הפועל, ואז לעזוב. 24 דרבים הם שיחקו יחד וניצחו 20, בליגה ובגביע. לכהן יש גם שני כיבושים, לפולוקארוב שער ניצחון שהכריע מפגש עם האדומים ב-1994.
לעמדת הבלם השני חיפשנו עוד גיבור דרבים מוכח. ישר קפץ לראש אבי כהן ז"ל בגלל השער הבלתי נשכח ההוא תחת גשם שוטף בבלומפילד, אבל האמת היא שהמאזן של שמעון גרשון טוב בהרבה (13 נצחונות, 7 הפסדים), ובנוסף הוא יכול לכתוב הביתה על 3 שערים במפגשים העירוניים. כדי לנצח רקורד כזה צריך משהו מיוחד ואת זה אפשר למצוא רק אצל שחקן אחד: דגלאס דה סילבה. בשתיים וחצי עונותיו בהפועל הברזילאי מעולם לא הפסיד למכבי. הוא לא רק "נפל" על הפועל בתקופת דרבים טובה, הוא היה גורם מכריע ביצירת המומנטום הזה. 8 דרבים, 6 נצחונות, שתי תוצאות תיקו, ולא פחות חשוב - שני כיבושים (אחד מהם שער ניצחון). בעמדת המגן השמאלי זה כבר לא היה כוחות. יעקב הלל שיכלל את גישת ה"הגעתי כדי לנצח דרבים וללכת" לכדי אמנות. הוא נכלל בקבוצת הדרבים הכי טובה בכל הזמנים של מכבי ובזו של הפועל שייצרה פעמיים רצף של 3 שנים ללא הפסד. עם מאזן לא הגיוני של 3:13 בקריירה, הוא זוכה בזכות בחולצת ההרכב.
הרכב פותח: אבי כהן הירושלמי, אלכסנדר פולוקארוב, דגלאס דה סילבה, יעקב הלל
על הספסל: נמרוד דרייפוס, שמעון גרשון, צביקה רוזן, מיקו בלו
קישור
לא צריך להיות אוהד של אחת התל אביביות כדי להבין שהמאגר בחוליה הזו הוא בלתי נגמר. כמה טכניקה, כמה קסם, כמה ברק יש למועמדים בקטגוריה הזו, ובמקביל כמה פיזיות, מלחמה ונשמה יש לאלה שמתחרים איתם על העמדה. דיברנו על רצפים? לפחות בורג אחד ברביעית הקישור היה חייב להגיע מהפועל הגדולה של שנות השמונים שלא הפסידה דרבי 5 שנים ברצף. מוריס ז'אנו היה ענק, גם אלי "קוקוס" כהן, אבל לשניהם יחד יש גול אחד מול מכבי וזה לא מספיק. הבחירה מתבקשת וברורה: משה סיני. מספר 7 המיתולוגי ניצח 11 דרבים, הפסיד רק ב-7 והבקיע 7 שערים (שני רק לשייע פייגנבוים ברשימת הכובשים של הפועל בהיסטוריית הדרבים).
המקביל שלו בצהוב הוא ללא ספק גיורא שפיגל שמחזיק גם הוא במאזן חיובי מול האדומים, כבש מולם 5 פעמים, ולא איפשר להם לנצח את מכבי 4 שנים בין 1971 ל-1975. אלון נתן (אס דרבים ידוע) נשאר מאחור, אבל יש מישהו שהיה ממש קרוב להפתיע ולהיכנס ל-11. קוראים לו ניר קלינגר ואחוז ההצלחה שלו בדרבים עומד על לא פחות מ-75 (12 נצחונות, 6תיקו ו-4 הפסדים בלבד). הוא כבש שער ניצחון בדרבי ב-1992 והבקיע בגמר הגביע של 1994, שגם בו מכבי ניצחה. מדובר באחד הרקורדים המרשימים שצויינו בכתבה הזו, אבל נתון אחד הכריע: שפיגל כבש שלושער בניצחון הדרבי הגדול בכל הזמנים – ה-0:5 של מכבי ב-1970. אם זה לא ווינר..
כאן החלו ההתלבטויות. האם יוסי אבוקסיס ראוי להיכנס להרכב? הוא ניצח ב-6 דרבים, הפסיד ב-5 וכבש שער אחד במשחק הפרישה. סמלי וחגיגי. אבל אנחנו הולכים על מי שלדעתנו הוא שחקן הדרבים הכי אנדרייטד שקיים. סלים טועמה. הוא ניצח את מכבי לא פחות מ-10 פעמים (כנראה הכי הרבה מכל השחקנים הפעילים), הפסיד רק 5 דרבים, כבש שלושה שערים במשחקים שבכולם הפועל ניצחה, בישל אינספור פעמים, ובכל פעם שהוא מניח את הכדור לבעיטה חופשית בשער 11 רועדים. ובצדק.
והנה הדילמה הכי גדולה בכתבה הזו. על הפרק: איציק זוהר ואבי נמני. האינסטינקט יזעק נמני, אבל חכו רגע וקבלו את הנתונים שיפתיעו את רובכם. אחוז ההצלחה של נמני בדרבי עומד על 56 (17 נצחונות, 13 הפסדים). הוא הבקיע ב-6 דרבים בליגה (פעמיים צמדים), אבל רק בשניים מהם הצהובים ניצחו. זוהר - וזה נתון מדהים – ניצח 11 דרבים, סיים 6 בתיקו והפסיד רק פעם אחת. הוא כבש בגמר הגביע של 1994 ובכל אחת מ-3 הפעמים שהבקיע הצהובים ניצחו. ואחרי שאמרנו את כל זה, איך מתעלמים מרקורד של 8 שערים בדרבים? איך מתמודדים עם העובדה שנמני היה חלק מקבוצת הדרבים הגדולה בכל הזמנים אבל גם החזיק את הצהובים כשקלינגר, זוהר, שלח, דריקס ושות' כבר לא היו שם? ומי שעוד לא השתכנע, שישאל את עצמו שאלה אחת: ממי אוהדי הפועל פחדו יותר - נמני או זוהר.
הרכב פותח: משה סיני, סלים טועמה, גיורא שפיגל, אבי נמני
על הספסל: איציק זוהר, אלון נתן, ניר קלינגר, אלי כהן, מוריס ז'אנו
התקפה
מלחמת עולם. רק ככה אפשר להגדיר את הקרבות על שתי עמדות החלוצים. 5 מועמדים הגיעו ממכבי (שייע גלזר, אלי דריקס, בני טבק, ויקי פרץ ורודריגו גולדברג) ועוד 5 מהפועל (שבתאי לוי, גדעון טיש, גילי לנדאו, יחזקאל חזום ושייע פייגנבוים). בצד הצהוב, גולדברג, פרץ וטבק היו מומחי דרבי גדולים. הם כבשו ביחד 15 שערים, אבל בתקופה של אף אחד מכבי לא היתה שליטה בלעדית ומוחלטת בעיר. טובה יותר לפרקים כן, דורסת ורומסת לא. הקרב בין גלזר לדריקס צמוד מאוד. הראשון מלך שערי מכבי בדרבים עם 11 שערים, השני כבש 7. גם המאזן של גלזר מול הפועל עדיף, אבל לזכות דריקס עומדות שתי נקודות זכות גדולות: הראשונה, גלזר שיחק מראש במכבי בתקופה בה הבדלי הכוחות היו די ברורים לטובתה בעוד שדריקס הוא השחקן עם הכי הרבה מניות בהוצאת מכבי מהחושך לאור הגדול של שנות התשעים. השניה, דריקס עשה משהו שלא גלזר ולא אף אחד אחר עשה עד היום בליגה פרט לשפיגל – הוא כבש שלושער לרשת של האדומים (1992). צרפו לזה את הצמד ב"דרבי המהפך" שנה קודם לכן, את העובדה שמשם והלאה מכבי רצה ל-7 נצחונות ברצף בדרבים, ויש לכם מנצח.
בהפועל הסיפור מעט יותר פשוט. טיש הפסיד למכבי יותר מאשר ניצח, שבתאי לוי דווקא להיפך אבל עדיין כבש מולה רק שני שערים. יחזקאל חזום היה חלוץ ענק (7 שערים מול מכבי), אבל המאזן שלו מול הצהובים שלילי והעובדה שכבש בשבעה דרבים שונים ורק באחד מהם הפועל ניצחה, משאירה אותו על הספסל. נשארנו עם פייגנבוים ולנדאו. שייע הוא מלך שערי הפועל בדרבי בכל הזמנים (8), אבל במקביל מחזיק במאזן הרבה פחות טוב מלנדאו מול מכבי, ולנדאו גם הכריע דרבי בגמר גביע עם שער היד המפורסם. מצד שני, פייגנבוים הכריע לבדו 3 דרבים אחרים בעוד שהפועל מעולם לא ניצחה דרבי שלנדאו הבקיע בו בליגה. הפור נפל לטובת שייע. הסיבה העיקרית: המכבי שהוא נאלץ להתמודד איתה היתה עושה כנראה בית ספר למכבי של שנות ה-80.
הרכב פותח: אלי דריקס, שייע פייגנבוים
על הספסל: גילי לנדאו, יחזקאל חזום, שייע גלזר, בני טבק
הנבחרת כולה: וינסנט אניימה; אבי כהן הירושלמי, אלכסנדר פולוקארוב, דגלאס דה סילבה, יעקב הלל; משה סיני, גיורא שפיגל, סלים טועמה, אבי נמני; אלי דריקס, שייע פייגנבוים.
