מהרגע בו אני זוכר את עצמי מתחיל לאהוב כדורגל במהלך שנות ה-90, בית"ר ירושלים, מבחינתי ומבחינת רבים, היתה הילד הרע של הכדורגל הישראלי. בעיות ניהוליות ותקציביות ואוהדים סוררים השאירו אותה בכותרות ולא תמיד בגלל הסיבות החיוביות.
אבל את האתוס הבית"רי מרכיבים גם עוד כמה דברים, כמו למשל מחויבית ענקית לסמל ולחולצה של כל מי שלבש אותה, כאשר לי עולים בראש שמות כמו אהוד כחילה, סרגיי טרטיאק, יוסי אבוקסיס וסטפן שאלואי, אבל גם לפני כן שחקנים שלבשו את המנורה ליד הלב לא יכלו להישאר אדישים.
מעבר לכך, לא משנה מה היה מצבה הכלכלי, בית"ר היתה ידועה כזוללת תארים שלא יודעת שובע. יסלחו לי השחקנים הנוכחיים של הקבוצה, אבל גביע הטוטו לא נחשב ואם הם לא יקחו את הגביע, עונה ללא תואר, גם כאשר אין לה בעלים בפועל, היא כישלון עבור הקבוצה.
לדעתי עשתה הקבוצה טעות בתחילת העונה כאשר איפשרה לראובן עטר לחמוק בתחילת העונה. האיש והתלתלים מחולל נפלאות עם קבוצת התלאים של דניאל יאמר ואני בטוח שאיתו הקבוצה היתה נראית הרבה יותר טוב.
האופציה המועדפת בהיעדרו של עטר, היא, לדעתי דרור קשטן. אחד האנשים שיצרו את המיתוס של בית"ר בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 יכול להיות האי השקט בתוך הים הבית"רי הסוער.
אם בנבחרת אנו זקוקים למישהו שיעזור לעורר תשומת לב ציבורית בבחורים בכחול-לבן, בבית"ר ירושלים אין יום אחד משעמם, אם זה על המגרש ובעיקר מחוצה לו. הקבוצה תהיה בכותרות כך או כך וקשטן יעשה את מה שהוא יודע הכי טוב - ינחיל ערכים של כדורגל נכון ועבודה קשה בשחקנים שנראים לאחרונה קצת מדושנים.
הכסף לא צריך להיות שיקול מבחינת קשטן, שיכול להחזיר לעצמו את הסטטוס של אחד המאמנים הטובים בישראל בקבוצה בה הפך לכזה, ועל הדרך גם לזרוק ליציע "כוכבים", או כאלה שקוראים לעצמם כך, כפי שעשה לאורי מלמיליאן בזמנו.
גם אם זה לא יעבור, לפחות חובבי הנוסטלגיה, כמוני, יזכו לחוויה לא קטנה כאשר קשטן יעמוד על הקווים בטדי.
