היא אולי זכתה בפחות תארים ממכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי חיפה, אבל בית"ר ירושלים (6 אליפויות ו-6 גביעים) היא אולי הקבוצה הכי צבעונית והכי מדוברת בישראל. הרבה בזכות הקהל שלה, שמצד אחד זכה בצדק לסטיגמה של קהל לאומני ואף גזעני (לא מוכן שיהיה שחקן ערבי בקבוצה), למופרע, ועברייני שחי על רגשות קיפוח. אבל לא רק. אותו קהל, שמספק חומרים למהדורות החדשות ולכתבי הפלילים, גם הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית ולמושא לצחוק ולסאטירה, אפילו אצל הגשש החיוור. אפילו בתוכנית התחקירים "שתולים" החליטו להתחקות אחר התופעה וחדרו לארגון האוהדים הקיצוני של הקבוצה, "לה פמיליה".
בית"ר ירושלים נחשבת באופן מסורתי לקבוצה המזוהה עם הימין הפוליטי בישראל ובייחוד עם הליכוד. בכירים רבים בליכוד ובקדימה הם אוהדי הקבוצה. פוליטיקאים מהימין היו מרבים לפקוד את משחקי בית"ר, כולל ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו ואחרים, שהגיעו גם על מנת לזכות בתמיכת אוהדי הקבוצה. בין האוהדים הבולטים של בית"ר, חוץ מנתניהו, ניתן למצוא את אביגדור ליברמן ובראשה עמדו בעבר ראש הממשלה אהוד אולמרט, יושב ראש הכנסת לשעבר, ח"כ רובי ריבלין ושר האוצר, רוני בראון.
ההיסטוריה של המועדון מתחילה ב-1936, כשדוד הורן, איש תנועת בית"ר, הקים את קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים. מאיר גבאי כתב באתר הרשמי המועדון, כי הורן הבחין בחשיבות הקמת קבוצת כדורגל בית"רית בירושלים, וכך קמה בית"ר מתוך תנועה פוליטית. בתחילה נקראה הקבוצה "מנורה", על שם הסמל שהתנוסס על התלבושות. בית"ר הייתה קיימת רק שנתיים לפני שפורקה, משום שהשחקנים היו מרותקים במשימות לאומיות כמו שמירה על הכותל.
ב-1943 חזרה הקבוצה להתקיים, כאשר דוד הורן שומר על הגחלת ומקים בשנית את בית"ר ירושלים כאשר הוא ממזג את קבוצות בית"ר הצעירות, בית"ר ימין משה, ובית"ר ניל"י. התלכיד יצר קבוצה צעירה בעלת כוכבים שהלהיבו את הקהל במגרשים. הכוכב המשמעותי הראשון של הקבוצה היה החלוץ סימון אלפסי, שכיכב בשורותיה בשלהי שנות הארבעים והחמישים. יחד עימו בלטו גם הקשר-מתאגרף אשר ברנבלום והחלוצים ישראל יחזקאל ואהרון חסון. הקבוצה העפילה לראשונה לליגה הבכירה בשנת 1954 (עם אלפסי כשחקן-מאמן על הקווים), אבל כעבור עונה ירדה לליגת המשנה, שם שיחקה ב-13 השנים הבאות.
בית"ר נחשבה לקבוצה בינונית בשנות השישים, עד לעונה הכפולה של 1966-1968. אז, כשבשורותיה מככבים ד"ר ראול גלר (שחקן נבחרת פרו), שאול "המלך" מזרחי, אודי רובוביץ', שמעון צ'רנוחה, חיים אזולאי ויצחק מונסה, הצליחה לבסוף להעפיל לליגה הראשונה.
התארים מגיעים
בשנות ה-70 החלה הקבוצה לבסס את מעמדה כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. בעזרת שחקני בית כמו השוער יוסי מזרחי ושלישיית הקישור: ויקטור לוי, דני נוימן ואורי מלמיליאן, שכונתה "שוקולד-מנטה-מסטיק", הצליחה הקבוצה לזכות לראשונה בגביע המדינה בשנת 1976. על הקווים עמד אז ניסים בכר. בשנה זו גם שינתה בית"ר את צבעי מדיה, אשר עד אז היו תכלת ולבן, לצהוב-שחור איתם היא מזוהה עד היום. הקבוצה זכתה בעוד גביע ב-79', עם שמעון שנהר. בשנים אלה הגיעה הקבוצה פעמים רבות למקום השני, ולעתים קרובות החמיצה את האליפות במחזורי הסיום.
בתחילת שנות ה-80 ירדה הקבוצה לליגה הארצית (השנייה דאז), אך שבה לליגה הבכירה כעבור עונה. אז הראתה לראשונה את החלוץ המוכשר, אלי אוחנה. אחרי שאיבדה את האליפות למכבי חיפה בעונת 1983/4, ניצחה בית"ר את חיפה בגמר הגביע בעונת 84/85 ועונה אחר כך, זכתה בגביע שני ברציפות, הפעם תחת הדרכתו של דרור קשטן.בעונת 1986/7 עשתה הקבוצה היסטוריה עם אליפות ראשונה. בתום העונה עזב אוחנה לטובת מכלן הבלגית, אותה הוביל לזכיה בגביע אופ"א. בעונת 1988/89 זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע המדינה לאחר ניצחון בפנדלים על מכבי חיפה. בסוף העונה עוד כוכב עזב, הפעם מלמיליאן שעשה את הדרך תל-אביבה והצטרף למכבי.
יורדים, עולים, זוכים, בוכים
בתחילת העשור ירדה הקבוצה ליגה. בית"ר סבלה מתקציב נמוך. לקראת העונה בליגה הארצית שב לקבוצה היו"ר משה דדש, שעם כניסתו לתפקיד החזיר את הסמל, אלי אוחנה. דדש גייס את איש הקולנוע יורם גלובוס, שתרם 400 אלף דולר לרכישת כרטיסו של אוחנה. החלוץ הסכים לחזור לישראל למרות שהיה שחקן מצליח מאוד באירופה. גם השוער גיורא אנטמן ועופר דגמי באו לחזק והצטרפו לקבוצה אותה אימן לופא קדוש. בסיום העונה חזרה בית"ר לליגה הראשונה. אחרי עוד ירידה ועוד עלייה, בעונת 1992/93, זכתה הקבוצה באליפות שנייה בתולדותיה, תחת הדרכתו של דרור קשטן, בקדנציה השנייה שלו בקבוצה. במדי בית"ר שיחקו אוחנה, רונן חרזי, סרגיי טרטיאק וולדימיר גרשנייב.
השנים הבאות המשיכו להאיר פנים לצהובים-שחורים, כאשר הם זכו בשתי אליפויות ברציפות, בעונות 96/7 ו-97/8. הקבוצה כללה את אוחנה כמובן, בחיזוק יוסי אבוקסיס, איציק זוהר, דוד אמסלם, אלון חרזי והשוער איציק קורנפיין. מאליפות זו ייזכר בעיקר "משחק השרוכים" מחזור אחד לסיום העונה, בו כביכול הפסיקה הפועל בית שאן להתאמץ לאחר ששמעה שהבטיחה את הישארותה בליגה ובית"ר כבשה שער ניצחון בתוספת הזמן.
קשיים כלכליים
אחרי שתי עונות אלה נקלעה הקבוצה לחובות כספיים כבדים ונאלצה למכור את רוב כוכביה. אלי אוחנה פרש ממשחק פעיל והקבוצה עמדה על סף פירוק.איש העסקים, גד זאבי, רכש את הקבוצה בקול תרועה והביא כוכבים רבים לבירה, ביניהם ג'ובאני רוסו ואלון מזרחי. בעונה זו, 2000/01, תחת הדרכתו של המאמן אלי גוטמן, הקבוצה הייתה פייבוריטית במאבק על האליפות, אך בעקבות דרישת האוהדים למשחק אטרקטיבי, עזב המאמן את המועדון בצורה צורמת. בסיום העונה עזב זאבי את הקבוצה, שהייתה שוב על סף פירוק ושהתה בנאמנות אצל כונס נכסים.
את העונה הבאה בית"ר פתחה רק במחזור הרביעי לאחר שמאיר פניג'ל, ששון שם-טוב ומאיר לוי רכשו אותה מכונס הנכסים ורק במחזורי הסיום הבטיחה את הישארותה בליגה. בתחילת שנות ה-2000 הפכה בית"ר לקבוצת מרכז טבלה המבוססת על סגל צעיר. הקבוצה לא רוותה נחת בשנים אלו, ואף הפסידה את הפסדה הגדול ביותר – 7:0 למכבי ת"א.
האביר על הסוס הלבן?
2005 הייתה שנת המהפכה, כשארקדי גאידמק רכש את המועדון. עם ארקדי בא גם הכסף הגדול. בית"ר הצנועה הפכה לקבוצה העשירה בליגה. אוחנה הועזב, טון קאנן ולואיס פרננדז הגיעו והוחלפו. בסופו של דבר, הכסף עשה את שלו, וב-2006/07 זכתה הקבוצה באליפות תחת הדרכתו של יוסי מזרחי, שהחליף את אוסי ארדילס כבר בתחילת העונה. הסגל התמלא בשחקני רכש ישראלים בכירים, דוגמת שמעון גרשון, מיכאל זנדברג ואריק בנאדו. בסיום העונה לא הוארך חוזהו של מזרחי ובמקומו מונו יצחק שום כמאמן, בעוד גיורא שפיגל מונה למנג'ר וליועץ מקצועי. לתפקיד מנכ"ל המועדון מונה השוער איציק קורנפיין, שפרש ממשחק פעיל. התוצאה – דאבל ראשון בתולדות המועדון.
תחילת העונה הנוכחית בנאדו צעק "יש" למשמע שהגריל את ויסלה קראקוב, בעוד הפולנים צעקו 5 פעמים "יש", אחד לכל שער. התבוסה גררה זעזועים רבים – שפיגל הלך, שום פוטר, עטר מונה, ומאז שורר אי שקט סביב הקבוצה. הפסד הבעלים בבחירות לעירייה, האכזבה מהיעדר התמיכה של האוהדים בקלפי והבעיות הכלכליות של האוליגרך, רק הגבירו את חוסר הוודאות, כשכרגע עננה גדולה מרחפת מעל בית"ר .