במשך 90 דקות משחק העונה היה כולו של השחקנים. אלה של חיפה היו אולי יותר טובים, אך הרבה פחות מדוייקים, בעוד אלה של הפועל אולי הגיעו בהלם לקרית אליעזר ולא היו קיימים בפתיחת המשחק, אבל הצליחו לצאת עם שער ענק, מלאכת רגליהם של גילי ורמוט ומהראן ללה, ולהעפיל למקום הראשון.
0:1 קטן-ענק, זה הכל. אבל עם כל הכבוד לשחקנים שנתנו את הכל (מי יותר ומי פחות) במשך 90 הדקות, משחק העונה היה לפניו, במהלכו וגם אחריו, של האוהדים.
הם אלה שקמו בבוקר המשחק בחרדת אימים, או בביטחון עצמי מופרז והם אלה שהתעוררו הבוקר באופוריה, או לחלופין קמו ליום שכולו אבל. הם אלה שלא ישכחו כל רגע במשחק, הרבה יותר מהשחקנים. הרי כולנו יודעים איך זה מרגיש.
14,500 אוהדים הגיעו לקרית אליעזר והיינו עם האוהדים, משני המחנות, לפני המשחק ולאחריו. הם התקווה, האושר ושברון הלב. האוהדים הירוקים היו בטוחים בעצמם לפני המשחק והימרו על ניצחון בהפרש שערים גבוה. האוהדים האדומים, באופן לא מפתיע בכלל, נראו מפוחדים ולא ממש האמינו ש''קללת אליעזר'' תגיע לקיצה.
בסיום המשחק הכל התהפך. הירוקים באו בטענות ליו''ר ההתאחדות, אבי לוזון, למאמן הקבוצה, אלישע לוי, וגם לאייל משומר, שלטענת חלקם פשוט גמר את הקריירה. בצד האדום החגיגות לא הפסיקו והקהל מת"א נשאר בתוך האצטדיון דקות ארוכות כדי לעודד את השחקנים ולחגוג את "הסרת הקללה". אבל אוהדי הפועל, כמו אוהדי הפועל, עדיין מפחדים לדבר על אליפות, או חס וחלילה דאבל אדום, ובטוחים שהדרך לשם ארוכה מאוד.
צפו באוהדי הקבוצות לפני משחק העונה ולאחריו
