1. איל ברקוביץ' היה שחקן גדול ופרובוקטור עוד יותר גדול. זה שילוב מנצח, שמזכיר במידה מסוימת את השילוב שהפך דמויות כמו מראדונה, רומאריו ופול גאסקוין למה שהם. השילוב הזה מייצר עניין, כותרות ואקשן בריא עבור התקשורת וצרכניה. ברקוביץ' השחקן הביא איתו מהמגרש לעמדת הפרשנות את אותן התכונות - הבנה טוטאלית של המשחק, שמשתלבת יופי עם פה גדול. וכך, הפכו שידורי המשחק המרכזי בחודשים האחרונים לשואו אמיתי בזכות ברקוביץ'. בדיוק כמו ב"האח הגדול" - הקהל אוהב פרובוקציה, הקהל דורש פרובוקציה, ואז הפרובוקטור הופך לגיבור, חסין מהדחות.
למרות האמור, מצפייה במשחק אתמול (א') בין נתניה לבית"ר אי אפשר שלא לתהות האם לאט לאט הופך ברקוביץ' לגרסא משוכללת ומתקדמת של שלמה שרף. אחד שתמיד ישמור על האינטרסים של החברים ובני שלומו, גם במחיר של אובדן האובייקטיביות.
"מאז שראובן עטר הגיע לבית"ר, רואים בבית"ר שינוי אדיר". האמנם, ברקו? עטר חתם בבית"ר ב-3 בספטמבר 2008, יומיים אחרי המחזור הראשון של העונה. שתי התוצאות הלא טובות שקדמו לתקופת עטר (תבוסה בקראקוב ותיקו עם סכנין) היו בסך הכל הקדמה לסיבוב הראשון מהגרועים ביותר שידעה בית"ר בשנים האחרונות, שהסתיים עם צבירת 17 נקודות מ-33 אפשריות ו-0 ניצחונות בטדי. עם עטר על הקווים. אז איפה השינוי האדיר?
ברקוביץ' נוטה לחלק מחמאות מהירות מדי לדמויות שהוא מכיר טוב מהכדורגל שלנו. עטר שיחק איתו במכבי חיפה ובנבחרת. בנאדו (מכבי חיפה ונבחרת) וגרשון (נבחרת) קיבלו גם הם אמש הגנה מהפרקליט: "הם הסיבה לכך שבית"ר רצה כל כך טוב במחזורים האחרונים. כשהם בכושר, בית"ר בכושר". לא בדיוק המשחק המתאים להגיד דבר כזה, על רקע הכמות האדירה של בעיטות נתנייתיות למשקופים ולקורות של בית"ר, שהגחיכו את שני הבלמים של האלופה היוצאת.
ויש גם את הריטואל החוזר בשידורי המשחקים של מכבי חיפה. אלון חרזי, לשיטתו של ברקוביץ', חייב תמיד לשחק. גם אם כל ילד בן 20 מפרפר את ותיק השחקנים בליגת העל, וגם אם המגן/בלם שופך לאגר בקביעות אחרי הדקה ה-60.
לברקוביץ' יש פוטנציאל להפוך לגדול הפרשנים והכוכב מספר 1 בתקשורת הכדורגל, אבל הוא חייב ללמוד כיצד להוציא מהפה שלו את הפרובוקציות הנכונות. לאו דווקא אלו שמשרתות אותו. אגב, פוטנציאל: לברקוביץ' היה פוטנציאל להפוך לשחקן גדול בקנה מידה אירופאי, אבל הוא התפספס בקבוצות מרכז טבלה באנגליה, גם אז בגלל פה שסיבך אותו לא פעם ולא פעמיים. נותר לקוות שהפעם ברקוביץ' ימצה את הפוטנציאל.
2. אין כמעט דבר משמעותי לשחקן כדורגל מעונה אחרונה בחוזה שלו. עונה טובה יכולה למחוק עונות של שפל ולדאוג שגם החוזה הבא יהיה מוצלח. ב-NBA קוראים לעונה האחרונה "שנת חוזה". באותה עונה רואים שחקנים שמעלים בצורה דראסטית, כמעט בכוח, את הממוצעים האישיים כדי להבטיח את החוזה הבא שלהם כשיהפכו לפרי-אייג'נטס.
המצב של השחקנים בבית"ר מזכיר משהו בהקשר הזה. אוטוטו תיגמר העונה ואז ימצאו השחקנים האלו את עצמם כשהמציאות מכה להם בפנים: אלו שגומרים את החוזה הענק יגלו מן הסתם שהחוזה הבא יהיה מצומק בעשרות אחוזים. אלו שמחזיקים בחוזה לעונה נוספת יודעים כבר שערבויות הבקרה התקציבית תקפות רק עד לתום העונה ומהשנה הבאה הם מוזמנים לחפש את הכסף שלהם בערבות רוסיה.
מה נשאר כדי למזער את הנזק? רק זכייה באליפות עם הגב לקיר תקרב את החוזים של שחקני בית"ר במשהו למה שהם היום. אם לא בבית"ר (וכנראה שלא בבית"ר), אז במכבי חיפה ובמכבי ת"א יצטרכו לעשות מאמצים ולראות איך לסדר לחבר'ה האלו את העתיד. בכל מקרה אחר, הטאלנטים יצטרכו לברוח לחו"ל כל עוד הם יכולים, לפני שהמשבר הכלכלי יסגור בפניהם גם שם את הדרך להפוך את הכישרון שברגליים שלהם לקצת כסף טוב.
