1. יסלח לי מכאן אדוני, מורי ורבי, ג'רי סיינפלד ירום הודו. אבל הנה זה בא:
מה הסיפור עם תיקו?
מה עושים עם התוצאה המתסכלת הזאת? מה אמור אוהד, או צופה, או סתם בנאדם שמתפרנס משורה תחתונה - לעשות עם משחק שבו אין שורה תחתונה? למה בכל ענף ספורט אחר, בסוף כל התמודדות יש מנצח ומפסיד, מאוכזב ומרוצה, ווינר ולוזר - ורק בכדורגל, הענף האהוב בעולם, כזה שמושקעים בו מיליארדים (והסכומים רק עולים משנה לשנה), אף אחד לא חשב על דרך אינטיליגנטית להכריע משחק?
ומה בכלל אמור האוהד להרגיש אחרי שהקבוצה מסיימת בתיקו? על איזו חצי כוס מסתכלים - על ארבעת השערים שכבשה בית"ר או באר שבע, או על ארבעת השערים שספגת? על הנקודה שהרווחת או על השתיים שאיבדת בנקודה כלשהי במהלך המשחק? על זה שחזרת מפיגור, או על זה שאיבדת יתרון?
הכל מתנקז למחשבה שיוצרי הכדורגל פשוט היו אנשים עצלנים. במקום שבו החבר'ה מהכדורסל, או מהטניס, או מהכדורעף, או מהכדוריד ישבו וחשבו מה לעשות כשאין הכרעה, הכדורגל פשוט גירד בראשו ואמר: לא תהיה הכרעה. פשוט נמשיך עם השוויון כתוצאה.
אז באירועים מיוחדים, שבהם היו חייבים להכריע והגב היה אל הקיר - הומצאו החידושים כמו הפנדלים, או שער הזהב ז"ל. אבל ביום יום, כולנו תקועים עם התיקו הזה. עם התוצאה המייאשת, זו שאין בה קתרזיס, זו שאין בה מנצח ומפסיד. שהיא סתם. זה הכל סתם. משחק שהיה, ובאותה מידה יכול היה גם לא להיות. תוצאה שהיא כלום. שלא מעלה ולא מורידה.
והתיקו אתמול בין בית"ר ירושלים להפועל באר שבע עוד נחשב למה שקוראים "תיקו טוב" - משחק תחרותי ומעניין, שהיה חוויית צפייה יוצאת מהכלל, משחק שבו לא יכולת להוריד את העיניים מהמסך. אבל דווקא בגלל שתשעים הדקות הללו היו כזה סרט דרמטי מוצלח, קשה להתעלם מהעובדה שפשוט לא היה לו סיום. שרגע לפני שמגיעה ההכרעה, פשוט עולים הקרדיטים והאורות נדלקים מחדש והעולם ממשיך כסדרו.
ורק אתה יוצא מהמגרש, או מכבה את המסך, ולא יודע מה קרה בסוף - גם כשנשארת עד הסוף.
2. בית"ר. אבל אם בכל זאת להסיק מסקנות מה-4:4 המשוגע שראינו - משחק מישראל עם תוצאה של בונדסליגה - הרי שהיא בעיקר קשורה לבית"ר ירושלים. כי בית"ר ירושלים הייתה הסיפור האמיתי במשחק הזה - עם כל הכבוד להפועל באר שבע, וכבוד מלא יינתן בהמשך. זה היה אמור להיות הלילה שלה. זה משחק שבו היא כבשה שלושה שערים יפים עד המחצית, וארבעה בתשעים דקות - ועדיין לא ניצחה. והסיבה שהיא יוצאת כל כך מתוסכלת, נוגעת לחלק האחורי שלה.
כאן צריך להודות - גם בעונה שעברה הקו האחורי של בית"ר לא היה מהמשובחים בליגה, אם להיות עדינים. ההגנה של בית"ר בעונה שעברה היתה הכי גרועה בליגה (שספגה 58 שערים - כמו מכבי נתניה, כמות הספיגה הגבוהה ביותר בליגת העל, כולל שתי הקבוצות שירדו ליגה, סקציה נס ציונה ועירוני קריית שמונה). אבל בעונה שעברה היא הצליחה לפצות עם חלק התקפי כל כך קטלני - מפלצת כמו דנילו אספרייה מצד אחד, אמן כדורגל כמו ירדן שועה מצד שני ויון ניקולסקו אחד קטלני במיוחד בשפיץ - שהוא הסווה את זה. הם כל כך כבשו מספיק, שנתת ארבע וספגת שתיים - כמצוותו של דרור קשטן הגדול מכולם.
והעונה אין דנילו ואין ניקולסקו, אבל לפחות בכל מה שקשור לחלק הקדמי - במקום אבוקסיס, הייתי די מרוצה. יש לבית"ר (עדיין) את הכישרון הכי גדול מחוץ לשלוש הקבוצות הגדולות - ירדן שועה. יש לה טאלנט נפלא כמו עדי יונה, שהולך ומתפתח להיות כדורגלן יוצא דופן. ויש לה גם את מיירון ג'ורג' ופרד פריידיי, שנכון לעכשיו לא ממש מספקים את הסחורה - אבל עם עוד קצת זמן משחק ליד שועה, כנראה שגם זה יתיישר לטובה בהמשך.
הבעיה היא, כאמור, הגנתית - ושם יש לבית"ר בעיה לא קלה. מרכז ההגנה שלה, בסופו של דבר, חלש להחריד - גם המשחק שבו לכאורה שמרה על רשת נקייה במחזור הקודם, נגד מכבי נתניה, היה בעיקר בגלל נסים ונפלאות - ולא בגלל שני בלמים טובים. אוראל דגני הוא בסדר, אבל רק בסדר; אדי גוטליב לא בלם לקבוצה ברמה הזאת; אורי דהן הוא כישרון לא רע, אבל עוד צריך זמן כדי להראות את זה - ועומר קורסיה הוא במקרה הטוב פוטנציאל שאולי יום אחד יתגשם.
זה לא מספיק לליגת העל. בטח לא לקבוצה שיש לה אספירציות להיות בפלייאוף העליון. ואם לבית"ר יש משימה לקראת ינואר - היא אך ורק לייצב את ההגנה שלה. וזה אומר חוליית הגנה חדשה, כמעט מאפס. בלם זר אחד טוב ליד דגני/דהן, מגן ימני טוב יותר מבן ביטון (והיכולת הנהדרת של אבישי כהן במכבי תל אביב היא מלח על הפצעים), ומישהו שבאמת יתחרה על העמדה עם מורוזוב. הקישור של בית"ר סביר וההתקפה עובדת, אבל בית"ר חייבת לא פחות ממהפכה הגנתית - אם היא רוצה להיות איפה שאברמוב חולם שהיא תהיה.
הגנה טובה הייתה ההבדל בין ניצחון מרשים על הפועל באר שבע, שהיה מטיס את בית"ר קדימה, לבין שתי נקודות שאולי יחסרו לה במאבק על הפלייאוף. עד כדי כך היא קריטית.
3. באר שבע. במסיבת העיתונאים המונומנטלית ההיא של אליניב ברדה, לפני עשרה ימים - המאמן שלה דיבר רבות על ה-DNA של הפועל באר שבע. על הדבר הזה שנבנה, רבות בעזרתו - מועדון שכמעט נברא מחדש ב-2014. מועדון שיצא, לא רק פיזית אלא גם מנטלית, מהשכונתיות ומהעולב של מגרש "וסרמיל" - אל החדשנות והקסם של אצטדיון טרנר. קבוצה שיצאה מהפרובינציאליות וניסתה לבנות מועדון חדש - ווינרי, יוזם, התקפי, כזה שמגיע להישגים. וההישגים אכן באו - לא רק בשלוש האליפויות הנפלאות בתקופת ברק בכר, אלא גם אחר כך עם גביע תחת אבוקסיס וגביע תחת אליניב ברדה, והופעות מרשימות באירופה גם אחרי שמאמן העל עזב למקומות אחרים.
אבל בסוף, עם כל הכבוד לנאום הזה, קבוצת כדורגל בסוף תלויה בחומר שמרכיב אותה. קשה לשחק כדורגל יוזם, התקפי ומהנה לקהל עם סגל בינוני. קצת מצחיק להגיד את זה אחרי משחק שבו באר שבע כובשת ארבעה שערים (מארבעה כובשים שונים!), אבל אתה מסתכל על ההתקפה של הפועל באר שבע - ולא רואה שם יותר מדי.
אנטוניו ספר? נחמד. תומר חמד? היה יכול להיות הברקה, אבל פשוט לא משחק מספיק. גיא בדש? כישרון יפה, אבל גם הוא עדיין לא הבשיל לכדי מליקסון או ברדה חדשים. אלון תורג'מן הוא בעיקר סקורר שהיה, ורותם חטואל אמנם מספק איזשהו סטאר קוואליטי (אחרי שחזר מהפציעה הקשה), אבל.... זה עוד יצטרך להתגבש. ואף על פי כן, יש שם אחד שבעיניי כן משקף את ה-DNA של הפועל באר שבע.
קראו לו אמיר גנאח. הנה גילוי נאות: כותב שורות אלה אוהד את הקבוצה ששיחקה מול הפועל באר שבע אתמול. והיו כמה שחקנים שבהחלט היוו איום בהפועל באר שבע, אבל רק שחקן אחד באמת הטיל עליי אימה כל פעם שקיבל את הכדור. לא רק עליי, גם על המגנים - שביצעו עליו עבירות שוב ושוב. וזה היה מספר 16. המהירות, הדריבל, החדות, תחושת הסכנה שהוא מעורר אצל היריבות היא משהו שלא מקבלים מאף אחד בהפועל באר שבע מודל 2023/24.
ואם ברדה מחפש את ה-DNA הווינרי הזה, יכול להיות שהוא ימצא אותו אצל גנאח. אתמול, הכניסה שלו הצילה לבאר שבע את המשחק. יכול להיות שעלייה בכמות הדקות שלו תוכל להציל לבאר שבע את העונה.
המנצח: רוני לוי. השנים האחרונות לא עשו טוב למאמן שגדל בנתניה. מאז 2015, כשהוא סיים את התקופה שלו כמאמן מכבי נתניה עם חיוך - זה פעמים רבות נגמר דווקא בייאוש ובחוסר אמון מצד הקהל. גם במכבי חיפה (למרות הגביע), גם בבית"ר ירושלים (למרות המקום השלישי) וגם בהפועל באר שבע (למרות שכשהוא עזב - ב"ש היתה עם נתונים לא רעים). שלושה מועדוני ענק בכדורגל שלנו, כאלה שכסף לא היה חסר בהן, ובכל זאת משהו לא התחבר. ואולי בקריירה של רוני לוי - פחות יתברר כיותר. הפועל חיפה מרגישה כמו מקום שהולם את מה שהוא רוצה לראות - כזה שבו אין יותר מדי ציפיות, או יותר מדי קהל, אבל לוי פורח וגם מביא את הקבוצה למקומות שהיא לא היתה בהן בעידן יואב כץ. אולי סוף סוף נמצא ה"מאץ'" הנכון, עבור המאמן - ועבור הקבוצה שלו.
המפסיד: אלי לוי. האמת? זה אפילו לא ממש באשמתו. אחרי הניצחונות הביתיים על הפועל תל אביב והפועל ירושלים, היה נדמה שהעסק מתחבר עבור מ.ס. אשדוד - אבל אז באו עוד שני הפסדים, כולל משחק שאותו אשדוד חייבת לנצח - מול סכנין בבית. אשדוד, בסופו של דבר, היא קבוצה שאין לה מספיק כוחות כדי לשרוד. יותר מדי שחקנים צעירים, חלקם מאוד מוכשרים, אבל לא מספיק שחקנים מנוסים שיוכלו "לסחוב את העגלה". בהשוואה לקבוצות בסדר הגודל המקצועי שלה, אין לה "איינבינדר" שיידע לשרוט, להילחם ולהביא נקודות. אשדוד נראית כמו קבוצה של בחורים טובים, מאוד מוכשרים (וחלקם אפילו לוטש עיניים לקבוצות אחרות מאיפה שהם טובים). אבל עם בחורים טובים, קשה להישאר בליגה.
המספר החזק: 4. שלוש קבוצות סיימו את המחזור הזה כשהן כובשות ארבעה שערים. אצל הפועל באר שבע, זה לא מאורע כזה נדיר - פשוט כי היא בקבוצה ברמה אחרת. בשביל לחזור לפעם האחרונה שבה בית"ר ירושלים כבשה ארבעה שערים במשחק ליגה - הייתה כמעט לפני שנה, באותו 3:6 מטורף נגד מכבי נתניה. מעבר לאירוע הזה, הפעם האחרונה שבה היא הבקיעה רביעייה הייתה ב-6 בינואר, 2021 - אוטוטו זה כבר שלוש שנים. (אגב, מההרכב הפותח באותו משחק נשאר בבית"ר רק שחקן אחד - אוראל דגני).
והפעם האחרונה שהפועל ת"א כבשה ארבעה שערים במשחק ליגה? זה קרה בדצמבר 2021 (לפני שנתיים), כשהיא נתנה 1:4 בחוץ מול מ.ס. אשדוד. אם רוצים לחזור לפעם הקודמת, צריך להרחיק עד ה-16 במרץ 2019 - לפני כמעט חמש שנים, שאז הביסה הפועל 1:5 את אותה מ.ס. אשדוד. בקיצור - עבור שתיהן, מדובר באירוע נדיר, שכדאי לתייק טוב טוב בזיכרון.
השם החם: עדי יונה. כי על ירדן שועה באמת גמרו את ההלל, ובצדק גמור. אבל הסיפור בבית"ר ירושלים - על אחת כמה וכמה בשני המשחקים האחרונים - הוא יונה. ילד בן 19, עם לוק של ילד בגיל הרבה יותר צעיר (ואני אומר את זה כמחמאה), שפשוט מפגין יכולות עילאיות לשחקן בגילו. בכל תרחיש נורמלי, משחק חוץ נגד מכבי נתניה ומשחק בית נגד הפועל באר שבע, במצב הצבירה הנוכחי של בית"ר, היו שווים אפס נקודות (אם לא שתי תבוסות קשות - ככה היה בעונה שעברה, למשל). היום בית"ר יוצאת עם ארבע, ועוד מאוכזבת. זה קרה הרבה בגלל מספר 21, שהוא שחקן שפשוט כיף לראות.
אל תשכחו את: הפועל תל אביב. כי אפשר לתת את כל הנסיבות המקלות, ולדבר על הפועל פתח תקווה, אבל למה בעצם? הפועל ת"א כבר הרבה שנים לא נראתה כמו קבוצה כיפית. לפעמים היא ניצחה, לפעמים היא אפילו רשמה הישגים (פה פלייאוף עליון, שם גמר גביע) - אבל תמיד זה קרה בדחיקה. הפועל ת"א שהיתה אתמול, היתה הפועל ת"א שסוף סוף הצליחה להראות מעט שאר רוח. כאמור בסעיף הקודם, משחק שבו היא נותנת ארבעה שערים זה לא דבר מובן מאליו בכלל. בורחה למה עוד צריך להתאקלם למשרה שלו, והפועל ת"א היא עדיין לא באמת קבוצת פלייאוף עליון, עם הרבה בעיות - אבל לפחות הכיף חזר למי שישב בבלומפילד. וזה לא מעט, בליגת ישראל השנייה.
