sportFive1333259 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

שונאיי ישמחו לשמוע, אני נוסע על קורקינט. היתרון, מגיע מהר. בלי חנייה ובלי פקקים. החיסרון, מסוכן. כי נוהגים פה חרא. באחת הפעמים, כשנהג שחתך מימין לשמאל בלי לאותת כמעט הפיל אותי לקרשים, שמתי לב שיש לו יש מדבקה של הפועל על האוטו והופ, מה שהייתה אמורה להיות תגרת רמזור איכותית, הפכה ל: ״אחי, שאוהד הפועל יעשה ככה לאוהד הפועל אחר?״. מהפך. שנייה אחרי שרציתי להרוג אותו כמעט לקחנו צימר לסופ"ש. בגלל מדבקה, כן?

חמישה משפטים לתוך הטקסט הזה אני חושב שאפשר כבר לתת קלישאה. הכוח שיש לספורט בתוך הכאב האינסופי שאנחנו חווים, מדהים. זה מתחיל באלפי אוהדים שהגיעו בחולצות אדומות ללוויות בכל הארץ, לשבעה אצל המשפחות, זה פרוייקט הגראפיטי המדהים של אולטראס הפועל וזה הטקס אתמול בבלומפילד, שמי שלא היה בו, לא יודע מה זה גוש של מאתיים קילו שיושב בגרון.

לכל מי שחי כאן בשבעים השנים האחרונות יש מושג איך נראות מלחמות, איך נראים מבצעים ופיגועים. קברנו אלפים. אבל מה שקורה בשבועות האחרונים, כזה, לא ראיתי בחיים. אינסוף אוהדים ואוהדות של הפועל תל אביב נוסעים בכל הארץ. לא משאירים משפחה אחת לבד. לא בלוויה ולא בשבעה. מקימים יוזמות מרגשות, עוצרים את החיים שלהם כדי לזכור את אלו שכבר לא בחיים. וזה בלתי נתפס. והטרגדיה כפולה. כי אחרי הכל, הפועל תל אביב ידעה לספק לאוהדים והאוהדות שלה, רק סבל בשנים האחרונות.

וזה לא רק אוהדים. בלי שמות, כדי שלא אסתבך עם אלו ששכחתי, אבל השחקנים, גם של הכדורגל וגם שלך הכדורסל, לא משאירים אף משפחה לבד. נוסעים ומגיעים לכל מי שאי פעם הגיע למגרש כדי לעודד אותם (ברור. גם לקלל). מרתון אינסופי של צער וכאב ועשרות אלפים נאחזים בקבוצה הזאת בשעה הכי קשה של החיים שלהם כי שם הם בבית. יש משהו אחד שמשותף לכולם וזה ממש לא משנה איפה שירתת, אם את בעד או נגד או כל פרמטר אחר ששימש פה לפילוג והסתה בשנה האחרונה. כולנו הפועל.

מי שאוהד קבוצה יודע. זאת רכבת הרים אינסופית של שמחה ועצב. תוצאה קובעת מצב רוח. מטומטם? נכון. זה מה יש. הפסד בדרבי הוא בור יגון עמוק, אבל ניצחון בטדי שבוע אחרי זאת פסגת האושר. וההבדל בין שני אלו הוא שבוע, כן? לאהוד קבוצה זה קצת כמו לגדל חית מחמד. זה להכניס בכוח לחיים (שגם ככה מסובכים) עוד אלמנט שיכול לספק לך אושר וצער אינסופיים. מצד שני, אם אנחנו כבר כאן, עדיף שנרגיש משהו לא?

אני לא יודע אם נחזור השנה למגרשים. אני כן יודע שאם זה יקרה, המשחק הראשון יהיה נורא. כי אני יודע איפה ישבו חלק מאלו שלא יישבו שם יותר לעולם. ואפילו שאני יודע את זה ואפילו שיהיה משחק, אני לא בטוח שהמבטים לא ינדדו לשם ויחפשו. ויש כאלה עשרות. איך מתמודדים עם זה בכלל? איך חוזרים לשמוח מגול של אוזבולט? (יותר סביר ממצב לגול שכמובן יוחמץ והתקפה אחרי נקבל אחד). הזמן הוא תמיד הרופא הכי טוב, אבל פה יש משהו יותר טוב. קהילה. משפחה. הייתה משפחה מאושרת פחות או יותר. עכשיו היא משפחה שכולה ושבורה. אבל משפחה. זה מה יש ועם זה ננצח (ולא אכפת לי גם תיקו אפס)