אבל האמת הפשוטה היא שהמלחמה לא העלתה ולא הורידה את מה שמכבי חיפה שווה. מדובר בקבוצה שהלכה למעשה, התפרקה בקיץ 2023. לאבד בקיץ אחד את ג`וש כהן, עומר אצילי, מוחמד אבו פאני וברק בכר - זה הרבה גם אם אתה מביא מחליפים טובים. וכשאתה מסתכל על המחליפים שמכבי חיפה הביאה: בין אם זה מאור קנדיל, ליאור רפאלוב, לורנצו שימיץ` או "שואו" (ההעברה הכי יקרה של מכבי חיפה הקיץ, והחמישית הכי יקרה בהיסטוריה שלה - לפי אתר "טרנספרמרקט"), מבינים את עומק הפער.
איך שלא מסתכלים על זה, קשה להתעלם מהעובדה שחיפה פשוט אכלה את המנה שהיא בישלה - היא הבינה כבר בקיץ שהיא הולכת לאבד מספר אבני יסוד משמעותיות (בראשן בכר, ללא ספק מהמאמנים הגדולים בתולדות המועדון - אם לא ה.., כמו שהיתה אומרת קשת ליבליך), והמטרה שלה היתה לקצץ הפסדים.
לכן היא לא השקיעה במאמן זר יקר, אלא הלכה על מישהו מבפנים כמו מסאי דגו. אם זה יעבוד, מעולה. אם לא, תמיד יהיה אפשר להצביע על השחקנים שעזבו, ולספר שמדובר בתהליך. לכן דיא סבע היה כל כך הכרחי, ולכן הושקע בו כל כך הרבה (במה שהתברר כשהשקעה כוזבת); הוא האחרון, לצד צ`ארון שרי (שגם זכה להארכת חוזה מפנקת וסרט קפטן ביד), שהריח כמו ווינריות. שהשאיר משהו מהקבוצה שהלכה לאיבוד.
אם למכבי חיפה יש מורשת בכל מה שקשור לכדורגל האירופי - הרי שהיא "להיות שם". לשחק קרוב, להפתיע לטובה, לתת את התחושה שהיא משהו שגדול מהכדורגל הישראלי על כל חולייו. כך היה כשניצחה בטארדיני את פארמה, כך היה מול פריס סאן ז`רמן בקרית אליעזר, כך היה בליגת האלופות בקפריסין - ואפילו בסיבוב האחרון שלה בצ`מפיונס עם בכר. המסר היה - ננצח או נפסיד, אבל נהיה קיימים בתוך הרגע.
אבל כשראית את מכבי חיפה הזאת מול ראן, הרגשת שהיא מאוד לא בתוך זה. שהיא אורחת לרגע בתוך המשחק האירופי הזה, מישהי שרחוקה שנות אור מהיריבה שלה. וזה לא מול יונייטד או פ.ס.ז` או פארמה, בוודאי לא מול יובנטוס. זה מול קבוצת אמצע טבלה בליגה הצרפתית - לא יותר ולא פחות.
הקמפיין האירופי הנוכחי של מכבי חיפה, שבינתיים יש בו נקודה אחת ושער זכות אחד בחמישה משחקים, ממחיש כמה גדול הפער בין מה שמכבי חיפה ייצגה בעונת 2022/2023 לבין מה שהיא מייצגת העונה. וזה, כנראה, לא ישתנה בעונת המשחקים הנוכחית. עכשיו, יצטרכו לחשוב שם איך בונים את הקבוצה הגדולה הבאה.
2. ואי אפשר שלא להסתכל, בהשוואה, על הצד השני של הכביש. כי שתי המתחרות העיקריות על תואר האליפות בישראל נמצאות בתחילת דצמבר באותו המצב, על הנייר. שתיהן רוב הזמן לא נמצאות בארץ, אלא נודדות ממגרש למגרש כדי לשחק באירופה. מצד שני, שתיהן שומרות על קצב סדיר של אימונים, על קבוצה פחות או יותר מאוחדת וכשהצוות המקצועי שלה איתה.
אבל כאן בערך נגמר ההבדל בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. ושלא תטעו, זה לא שמכבי ת"א מושלמת; גם אתמול, נגד בריידבליק, כמו נגד זוריה, ההגנה שלה חורקת מאוד - והיא לא פעם ניצלת במזל מספיגת שערים. אבל יש לה את מה שצריך כדי לנצח - שחקנים שיודעים לנצח.
והקו הזה, בעיניי, עובר דרך שלושה שחקנים: אנריק סאבוריט, דור פרץ וערן זהבי. הקבוצה שמסביבם היא לא משהו; אורלנדו מוסקרה הוא לא שוער שלא ראינו בעבר, דריק לוקאסן מתעלה כמו שהוא טועה, קניקובסקי נחמד ותורם, רביבו עושה סימנים של מגן עתידי נהדר. כל זה חביב - אבל לטעמי ה"זהב" מצוי בבלם הספרדי, עם כל הניסיון שיש לו; בפרץ, שנמצא בכושר נהדר כולל כושר הבקעה; וכמובן זהבי - שכל מילה לגביו מיותרת.
בתוך קבוצה לא מושלמת עם הרבה חורים, יש בווינריות המצטברת של סאבוריט (שתי אליפויות וגביע), דור פרץ (שלוש אליפויות ושני גביעים) וערן זהבי (ארבע אליפויות ושלושה גביעים) משהו שמחזיק את העגלה. על הבסיס היציב הזה, מכבי ת"א יכולה לגלות את מילסון, קניקובסקי או דן ביטון שיתנו את שלהם. כי לצידם יש מספיק ניסיון והיכרות עם חדר הלבשה מנצח - כדי להחזיק אותם ברגעים שפחות הולך. כדי להישאר בתמונה גם ברגעים שבהם נראה שהמשחק הולך לאיבוד. אלה הרגעים שערן זהבי מחכה להם - והוא שם כדי לטרוף.
הרגע הסימבולי הזה שבו ערן זהבי רץ למפגינים הפרו פלסטינים שעל הגדר באמוק, יכול להיחוות כטקסט פוליטי (ויש לו משמעות ברורה בחיים שלנו; לא מעט מאיתנו היו רוצים לעשות את אותו הדבר מול ההפגנות האטומות וחסרות הפשר של האיסלנדים, שהסכסוך היחיד שהיה להם זה עם דג שלא מצליח להיתפס), אבל הוא גם מעיד על משהו "רע" במובן הטוב של המילה אצל מכבי ת"א הזאת. משהו שיש בו קילינג אינסטינקט ויכולת לנצח, גם כשאתה לא טוב. והרבה זמן מכבי ת"א לא באמת טובה, אבל עם התוצאות קשה להתווכח - ואת המשימה המרכזית הראשונה שלה העונה היא כבר השיגה. נוק אאוט אירופי.
אבל כאן בערך נגמר ההבדל בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. ושלא תטעו, זה לא שמכבי ת"א מושלמת; גם אתמול, נגד בריידבליק, כמו נגד זוריה, ההגנה שלה חורקת מאוד - והיא לא פעם ניצלת במזל מספיגת שערים. אבל יש לה את מה שצריך כדי לנצח - שחקנים שיודעים לנצח.
והקו הזה, בעיניי, עובר דרך שלושה שחקנים: אנריק סאבוריט, דור פרץ וערן זהבי. הקבוצה שמסביבם היא לא משהו; אורלנדו מוסקרה הוא לא שוער שלא ראינו בעבר, דריק לוקאסן מתעלה כמו שהוא טועה, קניקובסקי נחמד ותורם, רביבו עושה סימנים של מגן עתידי נהדר. כל זה חביב - אבל לטעמי ה"זהב" מצוי בבלם הספרדי, עם כל הניסיון שיש לו; בפרץ, שנמצא בכושר נהדר כולל כושר הבקעה; וכמובן זהבי - שכל מילה לגביו מיותרת.
בתוך קבוצה לא מושלמת עם הרבה חורים, יש בווינריות המצטברת של סאבוריט (שתי אליפויות וגביע), דור פרץ (שלוש אליפויות ושני גביעים) וערן זהבי (ארבע אליפויות ושלושה גביעים) משהו שמחזיק את העגלה. על הבסיס היציב הזה, מכבי ת"א יכולה לגלות את מילסון, קניקובסקי או דן ביטון שיתנו את שלהם. כי לצידם יש מספיק ניסיון והיכרות עם חדר הלבשה מנצח - כדי להחזיק אותם ברגעים שפחות הולך. כדי להישאר בתמונה גם ברגעים שבהם נראה שהמשחק הולך לאיבוד. אלה הרגעים שערן זהבי מחכה להם - והוא שם כדי לטרוף.
הרגע הסימבולי הזה שבו ערן זהבי רץ למפגינים הפרו פלסטינים שעל הגדר באמוק, יכול להיחוות כטקסט פוליטי (ויש לו משמעות ברורה בחיים שלנו; לא מעט מאיתנו היו רוצים לעשות את אותו הדבר מול ההפגנות האטומות וחסרות הפשר של האיסלנדים, שהסכסוך היחיד שהיה להם זה עם דג שלא מצליח להיתפס), אבל הוא גם מעיד על משהו "רע" במובן הטוב של המילה אצל מכבי ת"א הזאת. משהו שיש בו קילינג אינסטינקט ויכולת לנצח, גם כשאתה לא טוב. והרבה זמן מכבי ת"א לא באמת טובה, אבל עם התוצאות קשה להתווכח - ואת המשימה המרכזית הראשונה שלה העונה היא כבר השיגה. נוק אאוט אירופי.
