התקציר באדיבות "ספורט 1"
מסלול ההתנגשות בין ברק אברמוב ושחקני בית"ר ירושלים, תודה לאל, נעצר בזמן. ההוצאה הנמהרת של השחקנים לחל"ת, והרטוריקה הגבוהה והמפוצצת - נגמרה בסופו של דבר בפשרה, מוצדקת והוגנת, בין הצדדים. השחקנים יירדו קצת בדרישות, ואברמוב יבטל את החל"ת, והקבוצה תחדש את העונה כרגיל. כך יש לקוות.
אבל מעבר לטיעון הכלכלי (שאני לא הולך להתווכח איתו), היה לברק אברמוב בראיון שהעניק לערוץ הספורט, ובתגובה שפרסם לעתירה של ארגון השחקנים להתאחדות, גם טיעון ערכי. הטענה של אברמוב היתה פשוטה: איך אפשר לשחק כדורגל כשהמצב מסביב כל כך קשה? איך אפשר בכלל להתרכז בכדורגל על רקע ההרוגים, והחטופים, והחרדה שמלווה את כולנו יום יום?
ואכן, המשימה הזאת היא לא קלה. לא פשוט לאף אחד לתפקד בימים האלה - וזה כמובן הגיוני. ופרקטית כמובן שיצטרכו להימצא הפתרונות לכך, הן הכלכליים והן הלוגיסטיים. אבל דעתי הפשוטה היא שאת הכדורגל הישראלי צריך להחזיר. גם במחיר הכואב של משחקים, בשלב ראשון, ללא קהל.
יש לכך כמה סיבות - קודם כל, מבחינת לוח הזמנים הצפוי של המלחמה (או לפחות מה שמשדרים המנהיגים שלנו בשלב זה), זה לא הולך להיגמר בקרוב. ההחלטה הביטחונית והמדינית שקיבלו ראשי מדינת ישראל, פירושה שהמלחמה הזאת איתנו עוד זמן רב (הלוואי שלא). המשמעות היא שעד שנוכל לארח את המשחקים במתכונת מלאה - בכל הארץ, עם כל הקהל, או בקיצור לחזור למצב של ה-6.10, יכול להיות שנצטרך לחכות והרבה.
והמשמעות של המתנה ארוכה ומייגעת היא הרסנית לענף. היא מנתקת את הקשר בין האוהדים לכדורגל, היא משפיעה כמובן גם על היכולת הפיזית של השחקנים לחזור לפעילות, שלא לדבר על הנזקים הכלכליים לקבוצות - ואל נא נזלזל בסוגיה הזאת. מתישהו, הרי, נצטרך לחזור - ועדיף שזה יקרה בטווח זמן סביר, שאליו אפשר להיערך כמו שצריך, ולא להסתמך על דברים שאי אפשר להיות תלויים בהם, כמו עתיד האירוע המאתגר שכולנו חלק מתוכו.
אבל מעבר לשאלה הפרקטית של "איך ומתי", יש משהו הרבה יותר יסודי: עם ישראל חי, בתקופה האחרונה, במתח עצום. רובנו נשארים בבית, חלקנו יצאנו לחל"ת, וההידבקות לחדשות היא כמעט בלתי נמנעת במצב כזה. ככה זה כשאתה בחרדה קיומית. ולכן, הצורך באסקפיזם הופך לאקוטי ממש - אפילו צורך נפשי. והכדורגל הישראלי, על כל מגרעותיו המובנות, יכול להיות אמצעי הבריחה הטוב ביותר - משהו שיכול לספק קצת נחת, בעיצומו של המצב הקשה שעובר על כולנו.
כי בלי הכדורגל, זה כל מה שיישאר: מופעי התרבות מושבתים, בתי הקולנוע גם וערוצי הטלוויזיה מאוד מתקשים לספק שגרה, ומעדיפים לשדר חדשות בגל פתוח. אז זה המקום של הכדורגל, בעיניי, להציע את האלטרנטיבה הזאת - שעתיים שבהם אפשר להתחמק מהחדשות ומהבשורות האיומות, מהרשתות ומה"פייקים" שרצים בוואטסאפים, לטובת האהבה הגדולה של החיים שלנו - המשחק היפה מכולם. גם אם זה יהיה בטלוויזיה, חשוב שתהיה לנו את האופציה הזאת ללכת אליה. זה הדבר שיכול לתת לנו כוח להמשיך.
ב-7.10, קרה לנו אסון. אסון מהדהד, כואב, מכעיס ומתסכל. את התקופה הזאת, אם נרצה ואם לא, לא נוכל לשכוח באמת. אבל החובה שלנו היא, בשלב מסוים, לקום ממנו. עם כל הקושי. כי זה, הרי, בדיוק מה שחמאס רצה להשיג במתקפה הברוטאלית שלו: לעצור לנו את החיים. להפחיד אותנו עד כדי כך שנתכנס בתוך עצמנו, נאבד את צלם האנוש שלנו, נאבד את החשק לחיות. וכשמאבדים את החשק לחיות, רק המוות מולך.
אבל אנחנו חפצי חיים ואוהבי חיים. יש כאלה שמנסים להטיח בחברה הישראלית את זה כביקורת. אני רואה בזה מעלה גדולה - היכולת שלנו להמשיך ולחיות, עם כל הקשיים מסביב, היא סוד הכוח שלנו גם כשאנחנו נאלצים להילחם. זה ה-DNA של מדינת ישראל, שתמיד נאלצה להתמודד עם קשיים ומכאובים ובעיות, ובכל זאת המשיכה ללכת קדימה. מחתה את הדמעות, קברה את המתים, והמשיכה לבנות כאן בית מפואר. זה מי שאנחנו. ואסור שהאסון הנורא הזה שעברנו ישכיח את היסוד הבריא הזה בנפש הישראלית.
וברור שזה לא יהיה קל. כדורגל בלי אוהדים הוא כמו גוף בלי נשמה - אמרו לפניי, וצדקו. המצב הוא אכן מצב קשה מאוד, אבל האלטרנטיבה של כניעה לפחדים והסתגרות בבתים - קשה עוד יותר. קשה לכדורגל, וקשה לנו כישראלים.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, בדילמה הזאת בדיוק עמדנו בתקופת הקורונה - גם אז, היו כאלה שביקשו לא לחזור עד שהאפשרות תהיה מושלמת. לא לחזור עד שיהיה את כל הקהל ביציעים. ועל אף שהרצון הזה מובן, הוא לא פרקטי. טוב עשו מובילי הכדורגל הישראלי דאז (כולל ברק אברמוב), שנלחמו על האפשרות לשחק מתי ואיך אפשר - כדי שאחר כך אפשר יהיה לחזור במתכונת המלאה.
אם יש אוהד אחד בבית שאיבד אדם קרוב, והכדורגל יכול להוות נחמה עבורו - זה מספיק. אם יש חייל אחד בשטח, מבין האנשים שנשלחו לשם כדי להגן על כולנו, שמשחק כדורגל טוב יכול לתת לו מנוחה ושמחה וכוח להמשיך במשימה שלו - זה מספיק. דווקא בשבילם צריך להמשיך את החיים, וצריך להמשיך את הכדורגל - גם אם זה יקרה בתנאים פחות אידיאליים.
ועם זאת חשוב לזכור: אף אחד לא באמת יודע מה יהיה מחר בבוקר. כולנו נמצאים בחוסר ודאות, והדבר החשוב ביותר הוא הבטיחות והביטחון של כל המעורבים. אבל אם יש סדק שדרכו אפשר להמשיך ולקיים את החיים, עם כל הקושי - הוא שווה את המאמץ.
אז כן, צריך לחזור ולשחק. אם בשלב ראשון זה יהיה בלי האוהדים, נחכה. ואם הזרים לא יחזרו, נחכה עד שיוכלו להשתלב. נהיה בבתים ונאהב מרחוק, עד שהמלחמה תיגמר ונוכל לחזור אל אהובתנו. בחריקת שיניים, עם כל הכאב, עם דמעות בעיניים - מוכרחים להמשיך לנגן. וכמו שאמר דני רוחאס, החלוץ של ריצ'מונד מהסדרה "טד לאסו" - כדורגל הוא החיים.
