לפני עשרים שנה, אחרי המשחק ההיסטורי והניצחון על יונייטד בניקוסיה, הגענו למשחק חוץ בטדי. מכבי חיפה, עטורת ניצחון ותהילה, הדגימה לעם בציון את ההגדרה האולטימטיבית למונח "ירידת מתח" ופורקה לגורמים ברביעייה שהיה לה גם אופק לתוצאה בפארק דה פראנס, מינוס השערים שלנו.
בחזרה לימינו אנו, מכבי חיפה סיימה השבוע את העונה האירופית ואת שלב הבתים של ליגת האלופות, באופן מאכזב למדי, עם שישייה והתפרקות בבית - ומיד התפנתה למשימה המייגעת של עלייה למשחק חוץ בטדי.
די היה להביט בשחקנים של מכבי חיפה במהלך החימום בכדי להגניב חשש יותר מסביר שתסריט 2002 יחזור על עצמו, גם אם לא בדיוק מוחלט, לפחות במהות. השחקנים כולם נראו כמו מי שפשוט לא מסוגלים, פיזית, להרים את הרגליים מהקרקע. בלי מספר שחקני מפתח פצועים ומותשים, בלי הארגונים שירימו את האווירה המנומנמת ביציע, כשכל אחד מהשחקנים נמצא באיזור הכתום של הסקאלה מבחינת אנרגיות וכושר משחק, מול יציעים יחסית מלאים ומול בית"ר שמתאוששת וספגה רק שער יחיד בארבעת המשחקים האחרונים - מזמן כבר לא זכור לי משחק עם נתוני פתיחה כל כך רעים עבורנו.
ובכן, תחילת המשחק בהחלט התיישרה עם קו המחשבה הזה. מכבי חיפה נראתה מרוטה לגמרי, בערך כמו הטלפון שלך כשהוא יורד מתחת לחמישה אחוזי סוללה, והתיפקוד בחוליה האחורית גבל בשערורייה. כשדנילו אספרייה רואה את סאן מנחם, הוא בטח מדמיין אותו כמו בסרטונים של לוני טונס, עוף עסיסי בגריל שמסתובב על שיפוד, רק עם חולצה ירוקה. במהלך המחצית הראשונה אספרייה חגג באגף מול סאן, שידע כבר תקופות יפות יותר בקריירה שלו, נגיד בעדינות.
על מה שרז מאיר עבר במחצית הראשונה, לעומת זאת, עוד יכתבו בלדות ושירי יגון ותוגה. זה כבר לא היה כעס מצידי, באיזשהו שלב זה התחלף פשוט לרחמים. חוסר אונים מוחלט מול השילובים בין שועה וניקולסקו, התרוצצות חסרת תוחלת באגף. גם הבלמים תרמו את שלהם לפאניקה, למרות שדווקא סק המושמץ היה הטוב מבין השלושה וחילץ מספר כדורים מרשימים (כולל הצלה ענקית מבעיטה של ניקולסקו, בכריעת ברך אצילית).
למרות הבלבולציה והתשישות, הצלחנו לעבור את הדקות הראשונות בשלום, בהתאם לתכנית המשחק של ברק בכר. המטרה, בגדול, הייתה הישרדות ואולי גם התשה של ההתקפה הבית"רית, בהתאם למערך הנסוג משהו בו שיחקנו. ואז, נטע לביא, מי אם לא, שולח כדור לפרנטזי פיירו, ומול השער בשקט נפשי, ודי משום מקום, אנחנו מוצאים את עצמנו ביתרון בטדי.
כל מה שנותר לנו, עד סיום המחצית, היה לשמור על התוצאה, וכפי שכבר ראיתם, כמובן שלא הצלחנו לעשות את זה. פציעה של סק, שנראתה מהיציע כמו פוטנציאל לסיום עונה, אם לא גרוע מכך, השאירה אותנו זמנית בעשרה שחקנים, עם עוד דקה לשחק בתוספת. האם היה דבר ברור יותר בעולם מהנגיחה בכמעט אין מפריע של ניקולסקו לרשת, מול הגנה מבולבלת לחלוטין? זו שאלה רטורית, אין צורך לענות.
אז בלי אנרגיות, בלי יתרון ובלי חליפה ועניבה, ירדנו למחצית בתחושה מבאסת למדי. עד שכבר השגנו יתרון, שמטנו אותו בדרך שלומיאלית וחסרת מזל. אם עד עכשיו נראינו סחוטים ושחוטים, מאיפה נביא את הכוחות להוציא כאן את שלושת הנקודות שהיינו צריכים?
ובכן, למזלה הרע של בית"ר, עומר אצילי שיחק רק עשרים דקות ביום רביעי. בכר שלח אותו, את שרי ואת קורנו לדשא, ומשם, ראינו כבר אנרגיות ומשחק אחר לגמרי. אולי את המשחק שהיינו אמורים לראות מהדקה הראשונה, בהינתן מצב סגל תקין יותר ולוח משחקים הגיוני יותר.
מי מכם שירצה להסביר לילדו את המונח "שרשרת המזון", יצטרך רק להראות לו את התקציר של המשחק שלנו מול בנפיקה מיום רביעי - ומיד אחר כך, את תקציר המשחק מאתמול בטדי. בדומה לבנפיקה מדקה 60, מכבי חיפה לחצה על הגז, לא בהתפרעות, אבל במידה מספקת, ומאותו הרגע בית"ר פשוט לא הייתה רלוונטית להתרחשויות על הדשא. פערי האיכות, בשני המקרים, עשו את שלהם, והדג הגדול טרף את הדג הקטן. מעגל החיים, וד"ש לסימבה.
זה אמנם נגמר ברביעייה, אבל היה שם אופק לתוצאה היסטורית הרבה יותר. די עשינו ככל העולה על רוחנו על הדשא, וחלוקת הכוחות, העומסים והפרסונות עבדה באופן מושלם. אפילו רמי גרשון הבקיע שער!
באמת, כל הכבוד למכבי חיפה, שחקנים וצוות מקצועי, על ההכנה והביצוע הכמעט מושלמים למשחק הזה. אנחנו נמצאים כרגע בעומס הזוי לגמרי, חסר תקדים במונחים ישראליים, והעובדה שהצלחנו לא רק לנצח, אלא גם לתת ממש הצגה במחצית השנייה, היא באמת תעודת כבוד לברק בכר ולשחקנים. גם להרים את עצמך מתבוסה כל כך קשה, שנייה ברציפות, ולחזור לקרקע המציאות במשחק חוץ מחרף נפש בטדי, זה ממש לא טריוויאלי בעיני.
נכון, בית"ר ירושלים היא לא קבוצת כדורגל טובה, אם נהיה כנים. גם לאור השיפור בתקופה האחרונה, רבים חסרונותיה על יתרונותיה, אם נשתמש באנדרסטייטמנט פראי. מצד שני, גם ריינה היא לא קבוצת כדורגל טובה. בסופו של דבר, כל משחק בליגה, כמעט, תלוי במכבי חיפה, ולדעת להביא מיקוד וחדות לרגעים כל כך מתישים במרתון הזה, לקראת ישורתו האחרונה, זו בהחלט מעלה שראויה לציון.
מילה נוספת ברשותכם, על עומר אצילי - לאחר המשחק מול בנפיקה, נפוצו דיווחים על כך שעזב את המגרש מבלי להודות לאוהדים ובאופן כללי, נראה עצבני מאוד. אתמול, הוא נכנס כמו להבה משתוללת למשחק ובמו רגליו הכריע אותו, בפעם המי יודע כמה. לא משנה מה קורה מחוץ לדשא, אם בהרכב או מהספסל, בכל פעם שעומר אצילי עולה לשחק, הוא נותן את אותם מאה אחוזים, אותה רמת מחויבות עצומה - ועל האיכות שלו כשחקן בכלל אין מה להכביר במילים. בחיי שהתברכנו ואשרינו שיש לנו את מספר 7 בירוק, על אפה וחמתה של משטרת המוסר הכפול.
אז לג אחד מתוך שלושת הרגלים של שבוע נעילת הסיבוב עברנו בשלום, הפנים כבר לדרבי ביום רביעי, מול הקבוצה שאוהבת את יפו יותר מאשר את העיר שלה. ולכל הירוקים העייפים, המותשים והסחוטים, לכל אלו שכבר מבצבצת לשונם ונשפך לאגרם, על הדשא וביציעים, אבקש דבר אחד - עיצמו עיניים, דמיינו את המחזה הקשה של הדגלים הירוקים, גאוותנו וסמלנו, נשרפים על ידי קומץ פחדנים.
יום רביעי. סמי עופר. מלחמה.
כל מילה נוספת מיותרת.
נ.ב. טוב, זה כבר באמת עבר כל גבול. קורות, משקופים, כדורים שנעצרים על קו השער. ניקיטה, עזוב אותך מאימונים, תתארגן על כומר, מרווה וקטורת, זה מנחוס ברמה שמצריכה גירוש שדים.
נ.ב.ב. עצם העובדה שבית"ר ירושלים רואה לנכון להשאיל את מערכת ההגברה שלה לאדם, שמשלהב את האוהדים לקלל את הקהל הירוק ואת מוחמד אבו פאני מסיבה ברורה מאוד, מעיד אלפי מונים על המקום הנמוך, מכל בחינה, שנמצאת בו כרגע בית"ר ירושלים. ד"ש מעבדולאי סק.
