האינסטינקט הראשוני שעלה בראש לסיפסול של עומר אצילי מול בית"ר ירושלים היה "מה לעזאזל ברק בכר עשה?". ואז אצילי נכנס ושינה את המשחק, מכבי חיפה הביסה את בית"ר 1:4 והגדילה את הפער מהמקום השני, והיתה גם אסיפה שערך המאמן ובה ניער את השחקנים, ואז אתה מבין שכל מי שנמצא במערכת תחת בכר נמצא בסוג של היפנוזה.
השחקנים חייבים להסתכל ולעקוב אחרי האצבע, מי שמוריד את הראש ולא מהופנט מקבל פסילה. טאלב טוואטחה ובן שהר למשל, עברו שלוש פסילות וירדו מהרוטציה, הראשון כבר לא בכפר גלים. אצל אצילי זה ממש לא המצב ואין להשוות את התרומה על הדשא, אבל בכר הרים לו את הראש דרך הסנטר והחזיר את העיניים לכיוון האצבע.
עכשיו אצילי, כמו יתר השחקנים, מהופנטים ורואים רק אליפות מול העיניים. זאת היפנוזה שגרמה גם לשחקנים שחוו השפלות לפני 3-4 שנים מול קבוצות כמו הפועל כפר סבא או בני יהודה, להאמין שאפשר להגיע לליגת האלופות ועכשיו המטרה היא לקחת אליפות שלישית ברציפות ולהיות המועדון הראשון בכדורגל הישראל שמחבר צ'מפיונס ואליפות יחד.
אבל כדי שזה יקרה, השחקנים חייבים להמשיך להביט על האצבע של בכר ולא להוריד את העיניים. כשזה עבד לו, הוא שיכנע את צ'ארון שרי שזה בסדר לנוח על הספסל, את עומר אצילי שזה בסדר לא לפתוח בהרכב בליגת האלופות כי צריך אותו בליגה ואת היתר שרוטציה היא דבר נחוץ.
ופה כל הקושי. אי אפשר לשכנע שחקן כדורגל שלשבת על הספסל זה בסדר. שחקנים שונאים את המילה "רוטציה", תן להם להיות על הדשא ולשמוע קללות מהקהל היריב, רק אל "תקלל" אותם ותגיד את המילה רוטציה.
עוד מעט תגיע פגרת המונדיאל ואחריה כבר אין את ליגת האלופות. הפרש של שבוע ממשחק למשחק ולשחקנים יהיה את הזמן להתבאס שחלקם פחות משחקים. עד אז גם הפצועים יחזרו, הסגל יתחזק בעוד שניים-שלושה שחקנים ובתוך כל זה ברק בכר יצטרך לשמור את העיניים של השחקנים מפוקסות על האצבע.
כבר ראיתי בני אדם מהופנטים שהצליחו לשבור ערימת לבנים עם הראש או כאלה ששכבו על מיטת מסמרים ולא הרגישו דבר.
עם החזרה מפגרת המונדיאל כל משחק הוא בגדר ערימת לבנים וכדי לשבור אותה, יהיו שחקנים שיצטרכו לשכב על מיטת המסמרים בשביל הצלחתה של מכבי חיפה. היפנוזה, כל הדרך לאליפות.
