מיץ' גולדהאר, כך נראה, החליט לייצר את הסיוט האולטימטיבי לכל אוהד ירוק. דור פרץ, יונתן כהן, ערן זהבי, כמעט כל שחקן מכבי תל אביב שצילק ושרף את ליבנו בשנים האחרונות נקרא בחזרה מהגולה, ואליהם הצטרף המאמן שהשאיר לנו אבק סמיך ויצר מכונת כדורגל משומנת שבלעה בלי בעיה את הליגה פעמיים ברצף.
מתחילתה, העונה הזו נראית כמו סרט המשך, החלק השלישי בטרילוגיה. אחרי "איביץ' מכה שנית", הגיע "שובו של הסרבי", עם חזרה למרקע של הקאובוי הוותיק עם 7 על הגב ככוכב והדמות הראשית בצד הצהוב. לא יודע מה איתכם, מבחינתי, כל ההתרחשות הזו היא לא פחות מסרט אימה, בסדר גודל של הילדה יוצאת מהטלוויזיה ב"הצלצול" (מזל שלא היה תיעוד מהקולנוע באותו היום, לא מהרגעים הגאים של חיי).
אחרי פתיחת ליגה חזקה מאוד של שתי הקבוצות (הרבה יותר אצל מכבי תל אביב מאשר אצלנו, ללא קשר לנסיבות), הגיעה המעידה הירוקה טרום פגרת הנבחרות, שערערה את הביטחון והורידה את כולנו בכאפה רועשת בחזרה לקרקע אחרי אופוריית ליגת האלופות.
עד למשחק אמש, אי אפשר באמת היה להבין את הפרופורציות בין שתי הקבוצות. זאת אומרת, כל אחת מהן שיחקה טוב מאוד, אבל לא מול יריבות באותו קנה המידה ובמצבים שונים. לא באמת היינו יכולים ללמוד ולהבין מי מביניהן היא הקבוצה הטובה יותר.
הרקע לעימות הגדול הראשון בין שתי הקבוצות, אם כן, היה פשוט מושלם. כל החומרים שמייצרים דרמת ענק היו שם - המגהזורד המטורף ועמוס הכוכבים שבנה מיץ' מצד אחד, מכבי חיפה חזקה ועוצמתית, אך מעט מעורערת (ומהורהרת) מצד שני, במשחק המשחקים של הכדורגל הישראלי ובתפאורה המושלמת - אצטדיון סמי עופר המהביל.
אף פעם אין במשחק הזה חצי קלאץ', כל משחק מביא איתו דרמה ומלוא החופן אמוציות. אבל הפעם, יותר מתמיד, בצומת הדרכים הזו, כששתי הקבוצות נפגשות בשיא כוחן, האווירה הייתה אחרת. דה ז'ה וו למפגשי העבר המפוארים מהמיתולוגיה של שנות התשעים. עוצמה של שתי אימפריות בהתנגשות בלתי נמנעת, מלאת גיצים ותמרות עשן. ומה היה שניצחון, עבור כל אחת מהן, היה משמש כהצהרת כוונות ברורה מאוד לקראת ההמשך.
ונדמה לי, תקנו אותי אם אני טועה, שקיבלנו חתיכת הצהרת כוונות, חתיכת סימן קריאה וחתיכת שורה תחתונה מאוד ברורה ומובהקת בנוגע למי הקבוצה הטובה יותר, לפחות נכון לנקודת זמן זו. זבו, אין מה לתקן, אני לא טועה ואל תהיו הייטרים. בעצם, שימו אותי רגע בצד, אני לא נחשד כאדם אובייקטיבי בנושאי מכבי חיפה. פשוט תקשיבו לאיביץ' ודור פרץ, הם סיכמו את זה בצורה הוגנת ותמציתית.
כמעט לאורך כל תשעים הדקות, מכבי חיפה הייתה עליונה בכמעט כל פרמטר על מכבי ת"א. משחק בשליטה כמעט מוחלטת. זה היה משחק חזק מאוד, נכון, מדי פעם מכבי ת"א שלחה חץ אנושי לעומק השטח בירוק וניסתה לעקוץ, היו לה גם כמה מצבים פה ושם, אבל אם אכן היתה מצליחה להשיג שער - זו היתה גניבה שערורייתית, לא פחות. צריך לומר, דניאל פרץ הוא שוער פשוט ענק, והוא בכפפותיו שמר את מכבי ת"א במשחק, עם כמה הצלות שלא ייאמנו. אל חשש, נדבר גם על הדברים שהוא פחות הציל, עוד חזון למועד.
מה היו שיקוליו של איביץ' לפתוח עם כל קשר הגנתי שהיה לו בסגל, לא ברור, וברמה האישית - לא ממש משנה או רלוונטי מבחינתי. בסופו של דבר, אחרי כמה דקות בלבול (ומצב התקף לב קטן בתחילת המשחק), מכבי חיפה השתלטה על המשחק כליל, עד להכרעה המאוד מתוקה שלו.
מבחינת כל החטיבה האחורית של מכבי חיפה, רביעייה וקישור הגנתי, משחק פשוט מושלם. נטע לביא ואבו פאני הפגינו עליונות בכל נתון סטטיסטי שרק תרצו, והבהירו לאיביץ' שלפעמים נוסטלגיה היא רגש מסוכן. האמת, אם נהיה הוגנים - המערך שהעמיד אתמול יכול היה, בסיכוי גבוה מאוד, לערער ולשלוט על מכבי חיפה, גם זו של שנה שעברה. אבל השנה הזו עברה, והרבה השתנה משני צידי המתרס.
מה שהיה מסתיים בנוק אאוט מוחלט בשנים קודמות למרכז השדה הצהוב, התהפך באופן מוחלט. נטע לביא, לפחות, כבר היה בסרט הקודם עם הגנרל הסרבי, והוא לא נגמר משהו. אבל כמו בסרטים, הוא עבר חתיכת תהליך ופציעה קשה מאוד, של מייק אור ברייק. נכון לאתמול, הוא נראה כמו שחקן הקישור הטוב ביותר עם דרכון כחול.
אבו פאני לא הכיר את העימות הישן, אבל את הדינמיקה והקושי מול מכבי ת"א הכיר גם הכיר, משני צידי התוצאה. אתמול, כל דיבור על חוסר השקעה או חוסר רצינות בליגה נטחן לאבק, ואבו פאני היה פשוט נהדר. ההצטיינות של שני אלו היתה התנאי לתפעול כל המכונה מול הבריקדות שאיביץ' העמיד מעמדה 8 ואחורה בצד שלו, ולשמחתי הרבה, הם דפקו חתיכת כרטיס.
גם מאחוריהם, דניאל וקורנו במשחק מצויין ברמה ההגנתית, סיכלו כל ניסיון ליציאה קדימה של המגנים התוקפים במכבי ת"א, ודילן בטובינסיקה, מה אגיד לכם - אתם זוכרים שהיה שם פלאניץ' לפני חודשיים? מישהו מרגיש איזה חיסרון או שינוי דינמיקה?
האמת, יש שינוי, והוא הרבה יותר רוגע במשחקים הגדולים. פלאניץ' לעד יישאר חקוק בליבנו, אבל המשחקים מול מכבי ת"א לא היו שעתו היפה ביותר. אולי מעודף אמוציות, או מסיבות אחרות, אבל דילן, בכל אופן, נראה הרבה יותר שקול, וממש לא פחות פיזי או מהיר מבוגדן.
ומעל כולם ברביעייה, זוהר שון גולדברג. קחו שנה אחורה, הבחור מחליף שני בואכה שלישי כמגן שמאלי, ובפאסט פורוורד - הוא נראה ומתנהל כמו המנהיג הבלתי מעורער של חוליית ההגנה בירוק. ההתפתחות האישית שלו היא השראה, דוגמא ומופת לכל אחד, לא רק לספורטאים.
משחק פשוט מדהים, ומכבי חיפה בראשות גולדברג חיסלה כמעט כל שביב של התקפה צהובה. כלומר, המעט שהם כן ניסו לעשות, כי בואו נודה בזה, הם לא ממש באו לשטוף את הדשא במהלכים התקפיים, ואני ככה ממש עדין. בסופו של עניין, השקט בחלק האחורי והאחריות היו הכר הפורה שעליו בנתה מכבי חיפה מהלכים מקדימה בכל שלב של המשחק. הפחד והצל של משחקי העבר שרה, במידה מסויימת, על הקבוצה גם הפעם, ולא מעט כבוד ניתן למכבי ת"א בשלבים מסוימים, בעיקר בתחילת המשחק.
רבות דובר על העומק הבלתי נגמר של מכבי ת"א והספסל האיכותי, ובצדק. אבל בשורה התחתונה, לא גלוך, יובאנוביץ' וגויאגון הם אלו שהכריעו את המשחק, אלא דווקא שני חילופים בצד השני - עלי מוחמד ודין דוד.
נטע ופאני, כאמור, נתנו משחק לפנתיאון. אבל הכניסה של עלי למשחק, אחרי פציעה והיעדרות של כמעט חודש בשל הפגרה, הבהירה עד כמה הוא ברמה אחרת מכל הקבוצה ומכל הליגה הזו. כמו רוח סערה הוא נכנס אל המשחק, הפך את המעברים של הקבוצה להרבה יותר מסוכנים ובסוף גם ניצל טעות של סבוריט לבישול. חבר'ה, תיהנו מהזמן המשותף שלנו עם הבחור, צריך להיות הוגנים ולומר שמקומו בליגה טובה יותר ולשם גם אאחל לו להגיע בעונה הבאה, למרבה הצער.
אז אם נחזור רגע לתחילת הטור המעט חופר הזה, דיברנו על סרט, לא? ומה יותר הוליוודי, מה יותר מושלם כטוויסט של השניה האחרונה מאשר לשים את ההכרעה ברגליים של הגיבור הכי לא צפוי שיש. לפני המשחק, השם הכמעט יחידי שעלה בהקשר של מכבי חיפה היה עומר אצילי. התסריט המתבקש היה, כמובן, שער או מהלך מכריע מהרגליים שלו.
אבל לחיים, או הסרט שאנחנו נמצאים בו, יש תסריט אחר לגמרי, מפתיע בהחלט. המושמץ אולי הגדול מכולם, מי שהפך למושא לעג ולמטרה להוצאת תסכולים, גם עבור חלק מאוהדי הקבוצה שלו, מי שעבר טרגדיה קשה בחייו האישיים ונאבק עם עצמו לחזור לתלם, נכנס במקום פיירו הקהה והכריע את ההתמודדות בצמד מהיר. ואם כבר המה, אז גם ה"איך" חתיכת הצגה. אני באמת מאוד בספק אם אפשר היה לעשות את זה ביותר סטייל מאשר בשער השני. מה זה, אמאל'ה, שער פשוט פסיכי קאבר טו קאבר. עוצר בעקב, עושה חוני המעגל ומסיים בעוד עקב ששולח את מכבי ת"א עם אבק בנעליים הביתה. וכמובן, נשיקה לשרי הנהדר עם עוד בונבון בצ'יפ מושלם מבית עדות L1 ומשולש בפלייסטיישן.
אני כל כך שמח שזה היה דינדה שבפעם השניה בתוך שנה מכריע את מכבי ת"א בסמי עופר. אני באמת אוהב את השחקן הזה, יש לו עוד הרבה כדורגל שהוא לא הראה לנו, הוא מוכיח את עצמו ברגעי הכרעה, וזה קורה כבר הרבה יותר מדי מכדי שזה יהיה צירוף מקרים. מדובר בבחור עם אופי חזק מאוד, הביצועים שלו היום היו כל כך מלוטשים, השמחה שלו כל כך ראויה ואמוציונלית, שזה איכשהו מוסיף עוד נדבך של שמחה לקרנבל המפוצץ שמשתולל לי בראש מרגע שריקת הסיום.
ברק בכר חטא לא מעט במשחקי העונה הקודמים שלו במכבי חיפה. לא אחת הוא בעצמו הפסיד לנו משחקים, בין אם בחילוף שבוצע או לא ובין אם בהחלטה טקטית עקרונית שגויה. אתמול? הוא העלה את הקבוצה באלמנט הרגיל שלה, בליהוק המושלם, בעצימות המושלמת, ובחילופים המושלמים בזמן ובמקום הנכונים. נוק אאוט מוחלט על הקווים, אין פה בכלל מה לדבר.
שלא יהיה ספק, ונראה לי שמיותר לומר זאת, אך אומר בכל זאת - הליגה השנה תהיה צמודה עד השניה האחרונה, מכבי ת"א היא קבוצה עוצמתית מאוד, יריב שאני מכבד מאוד וגם, לא מתבייש לומר, חושש ממנו. איביץ' מאמן מצוין, גם לו יש ימים חלשים, מסתבר, אבל הם יתאוששו ויפגינו איכות. בל נשכח, אין להם עוד מסגרת אירופית שוחקת, מה שיבטיח את רעננות הסגל הבלתי נגמר שלהם וישמור את האסים טריים. זה יתרון שאי אפשר להקל בו ראש.
ובכל זאת, מכבי חיפה הרוויחה אתמול שני דברים לטווח הארוך, בהקשר לעימות הזה: הראשון - היא זכתה, סוף סוף, להיות הראשונה שמקיזה דם למכבי ת"א בסריית המפגשים, אחרי שנים שבהם המשחק הראשון נצבע בצהוב. השני - היא זכתה לחרוץ בסכין קו בטור ההפסדים של איביץ' בשלב מוקדם מאוד של העונה. אם בעונות הקודמות איביץ' שייט באין מפסיד, באין מפריע ובאין יריבות לאליפות, מכבי חיפה הוכיחה אתמול שבכל זאת, הקבוצה הנוכחית שלו מפגינה תכונה שלא הייתה כמעט קיימת בקדנצייה הקודמת שלו - פגיעות. הסרט רחוק מלהיגמר, אבל כבר עכשיו אין ספק - זה סרט אחר לגמרי מהשניים הקודמים.
והנה עוד הזייה שלא חשבתי שאעלה על הכתב מתישהו בעשור הזה - הפנים עכשיו קדימה, לקראת משחק קריטי על המקום השלישי בבית ח' של ליגת האלופות, מול יובנטוס בטורינו. וואט דה פאק, זה באמת קורה? אני אפילו לא יודע מה לומר בהקשר הזה, עד כמה כל ההתרחשות שהיא העונה הנוכחית היא הזויה.
חברים, אם אני במקרה עכשיו באמת חלק מסרט, כמו שזה מרגיש, או תקוע במטריקס על סימולציה לא סבירה, תעשו לי טובה - תנעלו את התא ותזרקו את המפתח לים. בשום פנים ואופן אל תעירו אותי.
שבוע ירוק ומבורך לכולם.
נ.ב.
חתימה טובה וצום קל לכל הצמים, בארץ ובגולה. מחילה לכל מי שדיברתי בו סרה, זילזלתי או פגעתי בכל אופן שהוא. אמנם זה הגיע לרובכם, אבל הנה, גם באינטרנט אפשר לפתוח דף חדש.
