1. הביטוי "טביעת אצבע של מאמן" (עוד מושג בעולם שקיים רק בכדורגל) הוא תמיד קצת מוגזם בעיניי. בסוף, מאמן בכדורגל תלוי הרבה יותר בחומר השחקנים שיש לו (שהוא כמובן אחראי לו במידה רבה), מאשר באיזו אידיאולוגיה כתובה מראש. גדול מאמני הכדורגל הישראלי (לפחות עד ברק בכר), דרור קשטן, היה פרגמטיסט; בבית"ר ירושלים הוא שיחק התקפי ופרוע (אפרופו משחקים בבאר שבע), בהפועל ת"א הוא ידע לשחק הגנתי יותר ולהתמקד בווינריות. במקרים רבים, מאמן הוא תבנית נוף הקבוצה שהוא מוביל.
אבל אם בכל זאת לחזור לביטוי הזה, ליוסי אבוקסיס - עד היום - היתה "טביעת אצבע" ברורה. כזו שקצת הזכירה את מה שהיה כשחקן; קשיחות מעל הכל, אגרסיביות, הגנה חזקה כעיקרון יסוד - ואחריה, אם אפשר, גם התקפה. ואם באמת יש כזו זהות לאבוקסיס כמאמן, הרי שבית"ר ירושלים מבטאת זהות הפוכה לגמרי - התקפית, היא בשורה אחת עם הקבוצות הטובות בישראל; הגנתית, היא כנראה הגרועה בליגה.
וזה השתקף נהדר גם במשחק שלה הערב - ההתקפה של בית"ר הצליחה להבקיע פעמיים, מול הגנה שספגה עד המשחק 11 שערים ב-14 משחקים. היא לא הפסידה את המשחק הזה על הכישרון שהיה לה בחלק הקדמי, אלא על ההפקרות - הפסיכית - שהיתה מאחור. באר שבע הבקיעה שלוש פעמים, אבל למען ההגינות היתה מסוכנת בכל פעם שהיא רצתה לבעוט לשער. כל פעם שבאר שבע קיבלה את הכדור במרכז השדה, היתה לה דרך פתוחה אל הרחבה - ולפעמים גם מעבר.
הרכות הזאת היא ההפך מיוסי אבוקסיס, והיא עקב אכילס של בית"ר מודל 2022. האליבי על הקיץ האובייקטיבית-גרוע שעבר על בית"ר, מתחיל לאזול. ינואר יצטרך להיות הזמן שבו בית"ר מתאפסת על החלק האחורי שלה - ספציפית עם מגן ימני, פיתרון של בעיית מחייאס (הגיע הזמן לגמור את הסיפור, לשבט או לחסד) וככל הנראה גם שוער יותר יציב. אם היא תצליח לייצב את ההגנה מחדש, היא יכולה לסיים בפלייאוף העליון. אם לא, היא בקלות יכולה גם להסתבך.
2. שאלת העתיד של ולדימיר איביץ' במכבי תל אביב היא מה שיעסיק אותנו, ככל הנראה, בשבוע הקרוב - אולי אפילו מעבר. לא כל יום אחד המאמנים המוערכים שלנו (על ידי כולם - אוהדים, עיתונאים ויריבים כאחד) בוחר לעזוב באופן כל כך בומבסטי, תוך כדי תנועה, בדרך לאתגר חדש. וכמו כדי להמחיש את האבסורד, זה מגיע דווקא בסוף השבוע הזה - שבו הקבוצה של איביץ' מפגינה את אחת התצוגות הכי יפות שלה העונה, כזו שבה הכל התחבר.
ומעבר לזה, אם להמשיך בקו של "מאמנים שקצת פחות נאמנים לתפיסת עולמם" - אם באמת איביץ' יבחר בהצעה של קרסנודאר ויעזוב, זו תהיה החלטה מאוד לא "איביצ'ית" - לפחות לא איביץ' שאנחנו למדנו להכיר מאז שנחת כאן בקיץ 2018. אם יש עיקרון אחד שהיה אופייני במיוחד לאיביץ', זו היסודיות - הירידה לפרטים קטנים, הרצון תמיד להמשיך להישאר ולבנות. אין משהו יותר הפוך מזה, מהחלטה לעזוב קבוצה שבנית (עם השקעה כספית גדולה של הבעלים), ושעובדת טוב, לטובת הרפתקה לא ברורה וקבוצה אחרת לגמרי.
זה משהו שאיביץ' עוד לא עשה בקריירת האימון הקצרה שלו. הוא אמנם החל את הקריירה שלו כמחליף של מאמן אחר (איגור טיודור) בפאוק, אבל עזב אותה רק בתום העונה וחצי שלו ביוון. במכבי תל אביב, בסיבוב הראשון, הוא השלים שנתיים מלאות - ואת ווטפורד הוא עזב רק כי פוטר, בשל התוצאות השליליות (או טרוי דיני, או שניהם ביחד). גם אם נוריד את כל הדיבורים על "עקרונות" ו"אתיקה", ונסתכל רק על האינטרס התועלתני - זו החלטה לא ברורה של המאמן הסרבי, כזו שאפשר לשלם עליה מחירים.
איביץ' הוא מאמן שטוב כשיש לו את הכלים לעבוד בצורה נכונה. לעבוד לעומק, לבנות סגל בעיני רוחו ובעיקר להיצמד לשיטה שהוא מאמין בה. את כל אלה הוא לא יכול לעשות בקרסנודאר, בוודאי שלא בטווח הקרוב. ולמכבי תל אביב, שהיתה מוכנה ללכת רחוק מאוד כדי לספק לאיביץ' את הכלים שלו (בקיץ האחרון היא הביאה לו חלק נכבד מנבחרת ישראל בחלון ההעברות), זו בוודאי תהיה מכה קשה - ולא מוצדקת.
יכול מאוד להיות שכמאמר הביטוי של קהלת, "הכסף יענה את הכל". איביץ' מקבל לידיו הצעה כלכלית ממקום שמסוגל לשלם אפילו יותר מגולדהאר, וייתכן שזה מה שהטה את הכף לטובת הליגה הרוסית. ואם נשים את הגיאו פוליטיקה והמצב המורכב במדינה בצד (למשל - את העובדה שקבוצות רוסיות לא משתתפות במסגרות אירופיות), זה טיעון שאי אפשר לזלזל במשקל שלו. אבל זו בהחלט תהיה נסיגה מקו ביצורים שנהג לאפיין את המאמן הסרבי. ובהחלט יכול להיות שעל הטעות הזו, הוא יתחרט עוד יותר בעתיד.
3. ביום רביעי האחרון כינס איגוד השופטים מסיבת עיתונאים, בה הציג את המסקנות שלו ממשחקי הגביע העולמי בקטאר. במסגרתן, הוא הציג שורת החלטות מבוססות מדיניות ברורה, שהשתקפו מהחלטות השיפוט על הבמה הגדולה ביותר. וזה, כמובן, מבורך. רק שאחרי שני המשחקים הבכירים ביותר שהיו במחזור הזה, נראה שאם יש מדיניות חדשה - שכחו לעדכן בה את השופטים על המגרש.
שני שופטים עמדו במוקד המחזור הזה: דוד פוקסמן, ששפט את המשחק בין מכבי ת"א להפועל חדרה; ואיתן שמואלביץ', ששפט בין הפועל ב"ש לבית"ר ירושלים. כל אחד מהם הביא גישה הפוכה לחלוטין למשחק. פוקסמן שרק על כל דבר; הוא שלף כרטיסים על כל עבירה, קלה כחמורה, הרחיק באדום "רך" מאוד את שחר פיבן - ובאופן כללי, נתן את התחושה שהוא שם כדי להסדיר את המשחק, עם מעורבות יתר. זו גישה שאפשר להתווכח איתה, אבל היא לגיטימית.
שמואלביץ', לעומת זאת? במהלך המחצית הראשונה של המשחק בטרנר, מיגל ויטור, שי אליאס ושחקנים נוספים ביצעו שורה של עבירות קשות, ולא קיבלו כרטיס צהוב אחד לרפואה. שמואלביץ' סימן להמשיך לשחק - וייצג גישה הפוכה, כזו שאומרת שבכדורגל לא צריך לשרוק על כל דבר, ואפשר לתת למשחק לרוץ. גם זו גישה לגיטימית, אבל כדאי שבאיגוד יחליטו לאן הם רוצים לקחת את המשחק. איך הם רוצים שהכדורגל ייראה: כמו שמואלביץ' או כמו פוקסמן?
כי מעבר לשאלות שנוגעות למשחק עצמו (והרי לכל צד מעורב יש טענה כזו או אחרת לשופטים), יש תמונה גדולה. והאחידות, או לפחות פילוסופיה אחידה שאיתה מגיעים השופטים לכל המשחקים, היא חשובה ביותר. רק כשכולנו נוכל להסכים על סט של ערכים ושל גישה למשחק, אפשר יהיה גם להרגיע קצת את הרוחות סביב השופטים - שמקבלים לא מעט ביקורת, לעתים רבות מדי לא בצדק.
המנצחת: סקציה נס ציונה. בדרך כלל, מדברים על "אפקט המאמן החדש" ככזה שבו מאמן חדש מגיע; אבל הנה לכם, מקרה נדיר שבו דווקא מאמן שעוזב, מעניק רוח חדשה לקבוצה שלו. נס ציונה איבדה את המאמן שלה בגלל צעד ציני, והראתה שיש לה עוצמות גם בלעדיו - עם ניצחון גדול. לא ברור מי יהיה האיש שיירש את ניר ברקוביץ' על הקווים, מה שבטוח - שיש לו קבוצה שאפשר לצאת איתה למלחמה.
המפסיד: רן בן שמעון. כי בלי לשים לב, מ.ס. אשדוד סופרת כבר שלושה הפסדי ליגה רצופים - שניים מהם לשתי קבוצות שאמורות, לפחות על הנייר, להיות "מאסט ווין" מבחינת אשדוד. ריינה ונס ציונה. בשבוע שעבר, אחרי שהיא הפסידה לב"ש - בן שמעון מצא את הזמן כדי להשתלח בשופט. היום, כבר יהיה לו פחות את מי להאשים. זה נכון שבליגה הישראלית הדלה, גם קבוצה "מדיום רייר" כמו אשדוד יכולה להיות בטוחה - אבל באותה מידה, אין ספק שבן שמעון יצטרך לכייל את עצמו מחדש ולחזור לנצח.
השם החם: רמזי ספורי. אם יש הגדרה בעולם ל"מנייה בטוחה", הנה הוא. הקשר של הפועל ב"ש אולי לא תמיד פוגע במסגרת, אבל תמיד שם במשחקים החשובים עבור הקבוצה שלו. על אחת כמה וכמה מול בית"ר ירושלים - מה ששוב מוביל לשאלה הבאה: מעבר לעובדה שגזענות היא דבר מחליא ופגום מוסרית, אם בסופו של דבר היא גורמת לכל השחקנים הערבים בהיסטוריה (מטורק וארמלי ועד איסמעיל ריאן) להתעלות נגדך, לשחק יותר טוב ולכבוש שערים, האם היא לא עובדת נגד האינטרס של עצמך? אם אתם לא מפסיקים עם השירים המחליאים והמיותרים משיקולים של הוגנות, לפחות תעשו את זה בשביל הפרש השערים.
המספר החזק: 14. אחרי שגם דור מיכה כבש אתמול גול מכריע, י"ד שחקנים של הפועל באר שבע כבשו העונה לפחות שער אחד. עבור מכבי ת"א, כבשו 12. עבור מכבי חיפה, 10 בלבד. למרות שהסגלים של הקבוצות היריבות אולי נוצצים יותר, בב"ש - מעבר ליכולת העמידה ולעיקשות ולאצטדיון הביתי שמביא לה נקודות - יש גם עומק בלתי רגיל בסגל. קבוצה שמסוגלת להעלות מהספסל שחקן כמו מיכה, שיכול להכריע משחק במו בעיטה אחת - היא קבוצה שיש לה פריבילגיה עצומה. וזה יועיל לה בעתיד.
אל תשכחו את: פארפה גויאגון. כי בתוך האנסמבל המטורף שיש למכבי ת"א, זה עם יובאנוביץ' וזהבי וגלוך ויונתן כהן - מדי פעם, מבליח גויאגון ומראה שהוא יהלום נדיר בענף שלנו. מישהו שיכול לשחק ב-90 אחוז מהקבוצות בליגה ולהיות בהן כוכב על. השער הרביעי שהוא כבש היום לזכות הקבוצה שלו היה מלאכת מחשבת, שאולי גם מסמנת סימן שאלה עבורו: אולי הזמן הנכון הוא להיות קצת ראש לשועלים, ולא רק זנב לאריות?
