זכותו של ולדימיר איביץ' לרצות להתקדם, מקצועית וכלכלית. חובתה של מכבי ת"א ללמוד מהמקרה הזה, גם אם המאמן יעזוב, וגם אם הוא יתרצה ויישאר. סאגה כזו, בזמן כזה, בטח אחרי פגרה כזו ובטח במירוץ כזה בצמרת הוא הרגע בו העונה הצהובה תיחתך אולי לשניים.
למיץ' גולדהאר לקח זמן להבין שמאמן ללא תעודת זהות כחולה, זה הפיצוח להתמודד עם הבכריזם לו מכבי ת"א נכנעה כבר 5 פעמים בעשור האחרון. בחירת המאמנים שלו ברובה היתה מצוינת. אוסקר גרסיה בפעימה הראשונה, פאולו סוזה, פאקו אייסטרן כשאוסקר הלך ואפילו סלבישה יוקאנוביץ' שהוביל אותה לליגת האלופות ועזב (עם כל הכבוד לקרסנודאר, למועדון קצת יותר גדול – פולהאם). כשבחרו מי יבנה את מכבי, כמעט תמיד בחרו היטב. כשהוקפץ מחליף בחורף, זה כבר היה סיפור שונה.
חובתה של מכבי תל אביב, אם זה כלפי חוץ ואם זה כלפי פנים: לכעוס, להתאכזב, לא להבין גם אם ממש צריך. ויודעים מה? לא בטוח שחובתה לשחרר ולהוציא הודעת 'Thank you coach'. להיות קרש קפיצה למאמנים ושחקנים זרים זו ברכה ומחמאה עצומה למועדון כדורגל ישראלי. הלוואי שיהיו יותר. להפוך את אותו קרש לטרמפולינה עליה קופצים מתי שבא וחותכים מתי שנמאס, זה פחות.
אם היה מדובר לפני המונדיאל, ניחא. מוצאים מחליף, יוצאים למחנה אימונים ומתחילים מחדש את החלק השני של העונה. פגרת החורף המוזרה אפילו היתה באה בהזמנה. בשלב כזה של העונה, לנטוש, אם ינטוש, משאיר פרויקט של מיליונים שמיץ' גולדהאר בנה, ללא רועה. המחליף יהיה כנראה זר, כנראה ייקח לו זמן להגיע לישראל, ללמוד את העסק, להביא עוזרים ובינתיים – מכבי תשים סוג של ברק יצחקי שלא רוצה לאמן על הקווים. יקום האדם שיגיד שאין לזה השפעה.
מלאדן קרסטאיץ' הגיע בדצמבר וכולם זוכרים איך זה נגמר. ליטו וידיגאל הגיע בפברואר, וכולם זוכרים איך זה נגמר. מאמן ישראלי הרי אין בסטנדרטים שהצהובים מעמידים והמשמעות – לזרוק מאמן למים בהם לא שחה מעולם.
מכבי תל אביב חייבת רבות לאיביץ', אבל גם איביץ' חייב הרבה למכבי תל אביב. אחרי טראומת ווטפורד וישיבה ממושכת בבית, הוא חזר או הוחזר למטרה ברורה. הוא כשל באירופה, אבל בליגה העוצמות של המועדון עזרו לו לקבל את אותם חיזורים. לא יודע איך זה ייגמר, אבל ג'נטלמן אמיתי אומר "תודה אבל לא תודה. מלאכתי כאן לא הסתיימה".
ויש את הצד של הקבוצה. הליגה העונה מתעתעת – מצד אחד, מול חלק מהיריבות אפילו לא צריך מאמן. אבל העונה מכבי תל אביב פוגשת שתי יריבות עצומות במאבק על התואר. יריבות מאומנות, מוכשרות ובעיקר במומנטום נפלא. הצהובים לא רוצים להחזיק מאמן בכוח וזה בסדר. אבל במבט לאחור, פרידה מאיביץ' עלולה להיות הרגע בו העונה בו המועדון עשה משהו שהוא לא עושה לעולם – לוותר.
נשאלת השאלה – אם מאמן אחר של אחת מיריבותיה לצמרת היה מקבל הצעה כזו באמצע העונה, הוא היה עוזב? כותב שורות אלה חושב שלא. בטח שלא עכשיו. ואולי אני נאיבי, ואולי הוא יישאר, ואולי הנזק כבר נעשה.
עם זאת, יש גם בשורות. יותר נכון בשורה – הוא לא ישוב להיות השחקן בן ה-28 שקרע פה את הליגה לגזרים, אבל יש בו ניחוח של פעם. ערן זהבי נשפט מהר מדי אחרי קיץ קשה מדי. לפחות לעת עתה, מפגרת קטאר הוא חזר חד, מפוקס, מדויק. לא עושה דברים שהוא לא מסוגל כבר, עושה את מה שהוא יודע הכי טוב. נראה שיש למאמן הנוכחי או העתידי, על מי לסמוך.
הרכבת מהנגב
ב-17 באוקטובר, הפועל באר שבע סיימה בתיקו ביתי מול סקציה נס ציונה. מאז, היא דוהרת בלי לאותת קדימה עם 17 שערי זכות ושלושה שערי חובה בלבד. שבעה ניצחונות רצופים, בארבעה מהמשחקים היא כובשת שלושה שערים ומעלה ואתמול גם הקורטוב של האופי הגיע.
סוד קסמה של הפועל ב"ש של ברדה הוא הגיוון, ההרכבים המשתנים ובעיקר העובדה שהיריבה לא יודעת מאיפה תבוא המכה. 13 כובשים שונים יש לב"ש, שהופכת להיות קבוצה שמאוד קשה להתכונן אליה. ברדה מציג קבוצה גמישה, לפעמים יותר מדי גמישה, אבל כזו נטולת כוכב על אחד, מפוצצת כישרון, כשלא פחות מ-25 שחקנים כבר שיחקו העונה.
בשבוע הבא, היא תנסה לטפס על הר עליו אף אחת לא הצליחה לטפס – לנצח את מכבי חיפה בסמי עופר. האלופה מושלמת בבית ולהוציא את המשחק מול הפועל חדרה, ניצחה כל יריבה בהפרש של לפחות שני שערים. זה לא יהיה משחק שיכריע, אבל כדי להגיע לאוורסט, צריך להגיע לפסגה ולהוריד את הדגל הירוק שתפס שם מקום של קבע.
לא למדנו כלום
שלושה כרטיסים אדומים נשלפו במונדיאל בקטאר. 3! שילוב של שופטים שלא רוצים להרחיק עם שחקנים שמכבדים כמו שצריך את המשחק, את היריבה, את המעמד.
אתמול, בשישה משחקים נשלפו ארבעה אדומים. קצת מרפקים, קצת פקקים קדימה, קצת דיבורים מיותרים עם השופט. נושא השיפוט העונה גורם לנו לנוע בחוסר נוחות, הרבה בגלל ריצות חוזרות ונשנות ל-VAR, שליפת צהובים מגוחכת לספסלים ושליפה לא פחות מגוחכת לשחקן שזורק מילה קצת לא במקום (לרוב אחרי החלטת שיפוט רעה, אבל הצהוב נשאר).
אבל קל לבוא לשופטים בטענות ועוד נעסוק בכך בהמשך העונה. הפעם, הטענות לשחקנים. הסיבה שלא ראינו מורחקים במונדיאל הם הכבוד לאירוע, לצופים, ליריבים. הגיע הזמן שגם פה יכבדו את "המשחק" ולא יחשבו שאגרסיביות יתר וכניסות פרועות לקרסול\פרצוף\גב או דריכה על שחקן יריבה הן תחפושות למשחק הקרבה. פניה לשחקנים – תכבדו יותר את האירוע, אולי גם הכדורגל פה ישתפר.
