לבית"ר ירושלים היו כל מיני תקופות בהיסטוריה: לפעמים היא היתה חזקה יותר, לפעמים היא היתה חזקה פחות, אבל כנראה שמעולם היא לא היתה כל כך אפאתית. בוודאי בהתחשב במצבה הקשה. הערב (שבת), בית"ר נוצחה 2:1 מול הפועל חדרה בנתניה - הפסד רביעי ברציפות העונה, שיותיר אותה (ככל הנראה) במקום האחרון בטבלה.
הצהובים עלו לדשא עם הרבה תקווה, ועם הקהל מאחוריה, אבל בסופו של דבר - לא היו ראויים באמת לדבר שהוא יותר מהפסד. מחצית ראשונה איומה של הצהובים, כמעט ללא איומים על השער - ועם אפס איומים שפגעו במסגרת. היא ספגה פעמיים בקלילות, ואפילו ספגו כרטיס אדום ונשארו בעשרה שחקנים. במחצית השנייה, בית"ר התעוררה ושיחקה יותר טוב - אבל גם אז, היתה איטית, לא מדויקת ומצאה את הרשת רק מכדור עונשין מ-11 מטרים.
הדבר הבולט ביותר במשחק של בית"ר הוא תחושת חוסר האופק. רוב הזמן, זה נראה שבית"ר פשוט לא מבינה את המצב שלה - משחקת באיטיות, ללא חשק, לוקחת את הזמן בתקופה שבה אמורה להיות בה אש בוערת. אש שתמיד, היסטורית, בערה בקבוצה הזו. קבוצה שתמיד חיה על התלהבות, והיום הרוח הזו לא היתה במפרשיה. וללא הדחף הזה, בית"ר פשוט לא יכולה היתה לתפקד.
קצת קשה למצוא נקודות אור במשחק כל כך חלש, אבל היא כן תוכל להתנחם - במידת מה - ביכולת של טרזיי תומא, הקשר מחוף השנהב שפתח לראשונה בהרכב ושיחק טוב, וגם בזו של ירדן שועה (למרות תקריות המשמעת) שנכנס לשחק והצליח לשחק כדורגל. גם יאון ניקולאסקו המולדבי כבש הערב את השער השני שלו בשתי הופעות, והוא משהו שאפשר לבנות עליו עם הפנים קדימה.
מנגד, הפועל חדרה יכולה להיות מרוצה, אבל גם מודאגת: במחצית הראשונה, היא ניצלה היטב את החולשה של היריבה, כבשה פעמיים והיתה יכולה לכבוש גם יותר. אלא שבמחצית השנייה, אולי בהשפעת הדממה ביציעים ואולי מתוך תחושה שהיריבה מרוסקת מדי, חדרה פשוט הפסיקה לשחק - ופתחה את הדלת לקאמבק בית"רי אפשרי. למזלה, בית"ר פשוט חלשה מדי כדי להשוות, אבל עם ירידה תלולה כזו ביכולת - היא בהחלט תשלם על כך מול יריבות טובות יותר.
בקיץ, בית"ר ירושלים חשבה שהיא ניצלה. היא הרגישה כבר את חרב הירידה לליגה א' על צווארה, אבל בסופו של דבר הגיע ברק אברמוב - והיא הצליחה, פיזית, להישאר בליגת העל. אבל הדרך לקיומו של מועדון כדורגל מתפקד, כזה שחי בכוחות עצמו, כנראה עוד ארוכה - בית"ר ירושלים מודל 2022/23 היא קבוצה ריקה מתוכן, קבוצה שאין לה מנהיגות ואין לה דרך, כזו שרחוקה שנות אור מהשם שלה.
והקהל הבית"רי הגיב למשחק הזה בדרך מאוד אופיינית: הוא פשוט שתק. בדרך כלל הקהל הירושלמי היה ידוע בזעם שלו, בסערת הנפש, בקללות או בדחיפה מהצד השני. אבל עם המצב הזה, גם הוא נותר אדיש. וזה אולי הדימוי הכי טוב שאפשר היה לקבל על מצבו של המועדון בעונה הזו.
