כל דרבי תל אביבי מחזיר אותך אל התחנות הקודמות בזמן. אוהדי מכבי שראו את ערן זהבי עולה שוב לדשא במדים שלהם, בוודאי חשבו על דרבי ה-"2:3" המפורסם, ההוא של ה-17 במרץ 2014, שנגמר עם השער בדקה התשעים. אוהדי הפועל ת"א בוודאי התגעגעו לדרבי ה-"1:3", אי שם באפריל 2014, האחרון שאותו הם ניצחו מול המכבים - לפני יותר משמונה שנים.
אבל כשאני הסתכלתי על הדרבי הזה, חשבתי דווקא על הדרבי שזכור בתור "הדרבי של פואד". ההוא שקרה באותה שנה, 2014, רק בחודש נובמבר. 3 לנובמבר, ליתר דיוק. כי שוב על הדשא היו אותם המרכיבים שהביאו לפיצוץ ההוא: מצד אחד ערן זהבי, מצד שני אוהדי הפועל ת"א בשער 5, ובאמצע אותו שופט - רועי ריינשרייבר. כמעט שמונה שנים אחרי שבהתנהלות לא חכמה (בהרחקה של זהבי לאחר הבעיטה של פואד), הוא הביא לפיצוץ המשחק - הפעם ריינשרייבר עשה את התיקון.
במונחי הטוויטר, הנה לכם דעה לא פופולרית: הדבר האחרון שריינשרייבר היה צריך לעשות, היה להיענות לתחינת הפרשנים ולהפסיק אמש את הדרבי לאלתר, אחרי האבוקות והכדורים והחפצים. והוא עשה נכון כשבחר להמשיך לשחק. ולא כי למשחק כדורגל שבו זורקים כדורים למגרש כדי למנוע שער מכדור קרן יש איזשהו ערך; אין לו. ולא כי האבוקות שנזרקו למגרש הועילו במשהו; הן לא. אלה היו אירועים מביכים עד מבישים, שפגמו בחוויה של אחד המשחקים הכי גדולים ומעניינים שיש לנו.
הסיבה המרכזית שבגללה, לדעתי, ריינשרייבר פעל נכון היא האלטרנטיבה. מצב שבו הוא היה מפסיק את המשחק בשל התנהגות הקהל היתה נותנת ל"אולטראס", של הפועל, אבל לא רק של הפועל, בדיוק את מה שרצו: להחזיק את השיבר על קיום משחקי כדורגל בישראל. ברצותם, ייתנו לשחק, וברצותם יחליטו שלא - ולא יהיה משחק. כמו הבחור שניסה להתקבל לקורס טייס, וכשלא התקבל - ביקש ללכת לנ"מ. כי אם הוא לא טס, אז אף אחד לא טס.
כי המטרה של אוהדי הפועל תל אביב, בערב הזה, היתה למנוע את קיום המשחק - ויהיו הסיבות אשר יהיו. בין אם זה היה מתוך רצון לתשומת לב, לפגוע ספורטיבית בגלל הפערים הגדולים, או כדי להתנקם באחים ניסנוב (ולנסות לגרש אותם מהפועל). לכן הם זרקו את האבוקות, ולכן הם השליכו את הכדורים. כדי לייצר מצב שבו לריינשרייבר לא תהיה ברירה אלא להורות לכל הצדדים לרדת מהמגרש, ולשלוח כ-30 אלף איש הביתה.
וכאן צריך לומר: ההתנהלות של משטרת ישראל היא, בפשטות, ברוטאלית. יותר מדי פעמים ביותר מדי הזדמנויות אנחנו נתקלים באלימות מוגזמת של אנשים בעלי כוח, שמשתמשים בכוח שניתן להם (על ידי כולנו) לא בזהירות אלא בדורסנות. עדויות על התנהגות שכזו היו גם אתמול בבלומפילד. וזו אכן התנהגות שצריך לטפל בה בחומרה, מה שלצערנו לא קיים - ומאפשר ליותר מדי אוהדים חפים מפשע להיפגע.
אבל יש גם צד שני. ומי שמדבר על בעיית האלימות בכדורגל הישראלי, אסור שיתעלם מ"תרבות האולטראס". תרבות של ארגוני אוהדים, בצבעים שונים ומקבוצות שונות, ששמים את עצמם מעל הכל - מעל חבריהם ליציע, מעל הקבוצה שהם מתיימרים לאהוב, מעל המועדון שאת דגלו הם כביכול נושאים. הכל בשם מטרות אישיות ואגואיסטיות לגמרי. למען הפרינציפ הקדוש, למען האגו של אותם ארגונים כדי שיוכלו להמשיך ולצבור "קרדיט" מהקהל הרחב, הם מוכנים לשרוף הכל. כך עשו אוהדי הפועל ת"א אמש, אבל הם ממש לא היחידים.
התרבות שבמסגרתה אנשים שבסך הכל באו לראות כדורגל, צריכים לחזור הביתה באמבולנס כי הם לבשו את הצבע הלא נכון - חייבת להיפסק, בדיוק באותה המידה שהאכיפה הכוללנית והמוגזמת והאלימות של שוטרים חייבת להיפסק. וההחלטה ללכת בדרך כזו צריכה להיות של כל הצדדים גם יחד - של האוהדים, של הקבוצות, של המנהלת, של ההתאחדות ושל גורמי אכיפת החוק. רק מתוך הבנה שלכולם יש חלק בבעיה, נוכל - אולי, יום אחד - להגיע לפיתרון.
אבל הצער הגדול הוא שגם התקריות אתמול לא ישנו שום דבר. הלופ של הכדורגל הישראלי חזק מהכל: היום כבר יתפרסם דו"ח השיפוט, ויפורסמו כתבי האישום, וביום רביעי כולם יתייצבו לצילום הקבוצתי בבית הדין (הפרקליטים והמנהלים והדיינים, כל אחד ישחק את התפקיד), וזה ייגמר בקנסות כספיים - אולי גם בסגירת יציעים, כי זה הכי קל. וכולנו נזדעזע עמוקות, ונחליף האשמות, ונחפש אוהדים של איזו קבוצה טובים יותר או נקיים יותר.
ורק הבעיה תישאר שם, כמו פצע שאף אחד לא מחטא, ותמשיך לגדול.
