אחד החששות הגדולים ביותר בלבו של אוהד, אחרי שקבוצתו מספקת משחק גדול, הוא ממה שנהוג לכנות "נפילת מתח". הקבוצה מבסוטה, באופוריה מהופעה מוצלחת, ומספקת משחק נפל במשחק העוקב. התנאים אמש (ראשון) בערב בנוף הגליל הצביעו כמעט כולם על אפשרות יותר מריאלית לנפילת מתח שכזו: המגרש המתנס"י, מזג האוויר הנפטי (איך בדיוק יוצא שיש יום גשום אחד בשבוע, והוא נופל בול על משחק שלנו באיצטדיון בלי גג) וכמובן - הנוכחות הדלילה ביציעים, בחסות החרם של ארגוני האוהדים ובחסות עוד כמה שהחליטו לשחרר משחק אחד בגלל כל המוזכר לעיל.
במצב עניינים שכזה, ובהינתן המאמץ והאינטנסיביות שסיפקה קבוצתנו אך לפני שלושה ימים בלבד, יכולנו לצפות לירידה משמעותית ביכולת ובטח בקצב. בפועל, עוד לפני הבקעת השער, מכבי חיפה נתנה משחק בקצב גבוה, לחץ ומלחמה, כמעט באותה המידה והרצינות בה שיחקה בדרבי. בהתחלה, לא היה שם יותר מדי דיוק, הביצורים הנוף גלילים עמדו איתן והמומנטום לא ממש התגלגל לכיווננו, עד לרגע שבו קרה מה שכולנו רגילים ואוהבים שקורה - ועומר אצילי פרץ את הסכר עם שער נגיחה שני השבוע.
חמש דקות של הפקרות רבתי בפתיחת המחצית השניה עשו לנו מיני התקף לב עם שני מצבים קורצים במיוחד, אבל מעט לאחר מכן, דין דוד קיבל מסירת פז מרודריגז ושלח את שאר המשחק לעולם שכולו טוב (וגארבג' טיים). מאותו הרגע, הכל הפך לקל הרבה יותר, אבו פאני וחזיזה וידאו הריגה למשחק ואם לא תצוגה הרואית (מתובלת בכמה טעויות הזויות) של מרינוביץ', השוער של נוף הגליל, היינו עושים כמעשה הדרבי וכובשים שערים כמניין הנרות בחנוכייה.
אם לסכם בגדול את החוויה ההזויה אתמול - היה ממש כיף, שוב. המחסום שהחזיק את הקבוצה מלממש את הפוטנציאל שלה הולך ומתפוגג לאבק, השחקנים באים יותר ויותר לידי ביטוי, הביטחון עולה והקצב מצויין ברוב הדקות. מכבי חיפה נראית רעבה ונחושה יותר מהיריבות שלה, לא יודעת שובע מהבקעת שערים ומחפשת את השער הנוסף.
זה האתוס ההתקפי של המועדון, זו הקבוצה שאנחנו רוצים ואוהבים לראות, שמעוררת בנו גאווה ואהבה. משחק כמו נוף הגליל, בערב ראשון קר, עם נוכחות דלילה ביציעים מאונס, זה משחק שאתה רק רוצה לעבור בשלום, בלי תקלות. ולא זו בלבד שמכבי חיפה עברה אותו בשלום, היא גם הצליחה ליהנות בו (לפחות מי שלא נפצע) על כר דשא די זיפתי, ולתת הצגה של ממש במחצית השניה. וזו, פחות או יותר, כל התורה כולה מבחינתנו, האוהדים הירוקים. ריצה אל התואר בכל שנה, אך לא פחות חשוב - ליהנות מהדרך.
צריך לציין, כמובן, שההתקפה הטובה שלנו מתחילה בחלק אחורי מאוזן (למרות כמה דקות חולשה שצריך לתת עליהן את הדעת, כאמור). בהיעדרו של נטע לביא, הברומטר של הקבוצה הוא השד משחת, עלי מוחמד. קילומטראז' של רוכב טור דה פראנס, חילוצים, דריבל ומסירות פז. משחק פשוט מעולה שלו אתמול, עם כמה חילוצים מרהיבים, שמתפתחים תוך כדי תנועה לדריבלים עוצרי נשימה. נכון, הוא לא עשה את זה מול ראמוס ופיקה, ככה בלשון המעטה, אבל זה עדיין מטורף ומרהיב לראות את ההשתלטות האקרובטית על כדורים וההשתחלויות בין שחקני יריבה. בביצה שלנו - זה חתיכת נרקיס, הבחור הזה.
גם רודריגז בעוד משחק טקטי, חכם ואחראי כמגן ימני (ובישול נהדר לדין דוד) עשה את שלו, חזיזה, אצילי ודין דוד מביאים יחד כסף לשולחן משחק שני ברציפות, אבו פאני נכנס כמחליף בצורה מצויינת והוסיף עוד כיבוש (הוסיף לארסנל שלו בעיטות מחוץ לרחבה והשתדרג השנה אפילו יותר) - אפילו רז מאיר בבישול יוצא מן הכלל מאגף שמאל(!). אין מה לומר, כשהולך הולך, ורק שימשיך ככה.
מילה על צ'ארון שרי - ברורה לי ההחלטה של ברק בכר ללכת איתו באש ובמים. לאיכויות שלו כמעט אין אח ורע בישראל, אבל הוא שחוק, עצבני ונראה לא מספיק מפוקס עם ובלי הכדור. לדעתי, זה עוול בשבילו לתת לו להמשיך לשחק בכל תנאי, והוא חייב לנוח. הפעם האחרונה שבה נח ועלה מהספסל, הוא חזר אלינו אש והבעיר את כל הקבוצה בדרך לאליפות.
אגב לנוח - אין זמן טוב יותר למנוחה מאשר במפעל בו אבדו סיכויינו להעפיל לשלב הבא. היוקרה האירופית של המועדון חשובה, ואין לזלזל בה. עם זאת, היות ואין לנו יותר מדי מה להרוויח מהמשחק הזה ובהינתן כמות (וצפיפות) משחקים מטורפת כמו זו שאנחנו עוברים בחודש דצמבר, צריך גם להיות כנים ולהבין שכרגע, צריך לווסת מאמצים ולאפשר מנוחה עבור השחקנים הבכירים שלנו במשחק הקרוב, מול פיינורד.
תוסיפו לכך עוד הקהייה של העוקץ בדמות משחק ללא קהל, אז בכלל - איטס מאור לוי אנד יובל אשכנזי טיים - ביג טיים. אנחנו, מצידנו, נסתפק במשחק הזה בתוצאה מכובדת, וכמובן בשמירת רגלי כלל שחקנינו בריאות, שלמות ובחתיכה אחת. ממש מעבר לפינה, מחכה החיה הפצועה ועמוסת השערוריות מטדי. סמי עופר שוב סולד אאוט, ולכזה משחק, תגידו, מי לא יבוא?
שבוע טוב
נ. ב. את הניצחון אתמול, והטור הזה, ואת כל הכבוד והאהבה שיש לי לתת בעולם הזה, אני מקדיש בכל לב למכבי הגדול, ועבורי הגדול מכולם - אבא שלי, אברהם אלחיאני. שרק תהיה לנו בריא ומאושר, ותזכה להדליק איתנו כל שנה את שמונת נרות יום ההולדת שלך על החנוכייה בחג המכבים. אוהב אותך הכי בעולם
נ. ב. ב. אסור לתת לנוף הגליל לרדת בשום אופן. תשאילו להם עוד שחקנים, תעשו מה שתוכלו להשאיר אותם איתנו לפחות עוד עונה. איפה עוד נמצא שווארמה כזו אחרי משחק?
