ניר קלינגר הוא כל כך הרבה דברים בשביל הרבה אנשים שונים. לחלק, הוא סימן לתחילת היריבות בין מכבי לחיפה, שחקן שהמעבר שלו סימן, אולי, את ההכרה של ההגמוניה מתל אביב בכוח העולה מצפון. עבור אחרים, קלינגר הוא הסנונית שבישרה על בוא האביב, אחרי שנות ה-80 הרעות, ולקראת שנות ה-90 המוצלחות. קלינגר אפילו יזכר בעיני רבים כמאמן שהביא אליפות, וכמי שהעלה את מכבי לראשונה לליגת האלופות. קלינגר הוא גם עוד דברים, אבל לזה עוד נגיע.
בשבילי, קלינגר הוא קודם כל הכוכב של קלטת האליפות המיתולוגית מעונת 95/96. כשאני חושב עליו, וסליחה על האגוצנטריות, אני מדמיין את עצמי על ספת המשבצות המכוערת בבית הישן של ההורים (אמא שלי מעצבת, איך הכניסה דבר כזה הביתה בכלל?), רואה את קלטת האליפות או את קלטת הגביע של עונת 93/94. ערכת האוהד המתחיל של אותן שנים. זו אמנם מהקלישאות השחוקות בספר, אבל הוא היה מהשחקנים שמשאירים הכל על המגרש. שחקן שאתה אוהב כשהוא איתך, ושונא כשהוא נגדך. איתי שכטר כזה, רק ביותר נאמן לקבוצה אחת. איינבינדר כזה, רק בשחקן יותר טוב. הבנתם אותי.
קלינגר מעולם לא הפסיק להיות כזה. כמאמן צעיר במכבי המבולגנת של תחילת שנות ה-2000, הוא הצליח להחדיר באסופת שחקנים לא מבריקה, בלשון המעטה, את האמונה שהכל אפשרי, ולקח אליפות מאחת הקבוצות הטובות בתולדות הכדורגל הישראלי (למרות שהנצחון היה על המחליפים של יונייטד סך הכל). כילד בכיתה ז', שהתרגל לראות את הגב של חיפה והפועל, וגדל על הסיפורים על שנות ה-90 העליזות, זו הייתה עונה בלתי נתפסת. הרי מכבי הרגילה אותנו באותן שנים לפתיחה רעה של העונה, התאוששות בגארבץ' טיים, ולכל היותר זכיה בגביע עם ניר לוין כמאמן זמני על הקווים. מה לנו ולחזרה מבור של 9 נקודות הפרש? אבל זו הייתה הרוח המכביסטית המפורסמת של קלינגר, הווינריות הבלתי מתפשרת, בה חזיתי לראשונה. לא לחינם לקט הפעולות שלו מאותה עונה לווה בשיר The winner takes it all של Abba.
גם בהמשך הדרך, הפחות מוצלחת שלו, קלינגר לא השתנה. כשאתה מנצח זה ווינרי, וכשאתה מפסיד, כמו שקרה לו לא מעט כמאמן, זה נתפס כבכייני. וזה מביא אותנו לדרבי שלשום. כמה חודשים אחרי הדרבי הסוער בגמר הגביע, ומעט אחרי שחזר מההרחקה זכר לאותו גמר. כתבתי כבר על מה הוא דרבי בשבילי, אז מי אני שאבקר מישהו אחר על אמוציות בזמן משחק, ולכן, על אף חוסר קלאס מוגזם, לא לקחתי קשה את התנועה המגונה שביצע בדרבי גמר הגביע. בשבילי היא נותרה בעיקר גיף נהדר. נקרא לזה אולי נדיבות של מנצחים, כי בואו נודה באמת, אך אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות במקום מי שפסלו לקבוצה שלו שער בדקה ה-115 בגמר גביע, ועוד בדרבי.
אבל ראיון בסוף משחק זה סיפור שונה. הדם כבר לא רותח, החמצן זורם למוח, ולמאמן יש רגע להירגע מסערת הרגשות. לכן, ויהיה קשה לשכנע אותי אחרת, מדובר במהלך מתוכנן של קלינגר. ייתכן שהוא רצה לנקום באוהדי מכבי על השירה נגדו, ואולי זו בכלל הדרך שלו להסיט את תשומת הלב מההתבטלות המוחלטת של הקבוצה שלו בדרבי, שהיה הזדמנות פז לשבור את הרצף (2,751, למי ששאל). אני לא יודע, קלינגר עוד לא חלק איתי את כוונותיו. אבל הנה, עברו יומיים מהדרבי, ואף אחד לא מדבר על הבונקר הרשלני של הפועל שאיפשר למכבי לפעול בחופשיות 20 מטר משערה, או על התצוגה של שטקוס שהשאירה את הפועל בחיים, ואפילו לא על זה שהפועל שוב הצליחו לפגוע עם אבוקה באוהד שלהם. אפילו בקהל האדום, שחלקו לא קיבל את קלינגר בעקבות עברו המכביסטי, יש המתמוגגים מאותה "אצבע בעין" לקהל מהצד הצהוב של העיר. כולם מדברים על הראיון של קלינגר, אז נראה שהמטרה הושגה.
כקהל, אני לא חושב שיש צורך לשנות את היחס לקלינגר. כן, כל עוד הוא יאמן בהפועל הוא לא יזכה לחיבה יתרה מאיתנו, אבל גם לא יזכה "לטיפול" השמור לאבוקסיס, שלא מושפע מהיכן הוא מאמן. קלינגר שבר את הקיר הרביעי, ופנה ישירות לקהל. אותו קהל שתמך בו במשך שנים, כשהשיר שהוציא אותו משלוותו נשמע ביציעי הקבוצה אותה הוא מאמן כיום. ופה צריך לזכור, בניגוד לפוסט שכתבה בתו של קלינגר, או הביקורת על החוסר בתרבות ספורט במחוזותינו, הקהל של מכבי סה"כ עשה את תפקידו, שזה להקשות על הקבוצה השניה, כשכמעט כל האמצעים כשרים.
אישית, מעולם לא קיללתי את קלינגר או שרתי לו את השיר המדובר. בניגוד אליו, אני גם זוכר לבצע את ההפרדה, ולשמור על הגבול הדק הזה, בין השחקן שהיה במכבי לבין מי שהוא כיום. גבול שמאפשר לי לכעוס על קלינגר אחרי שהוא חוגג בהתרסה מול הספסל של מכבי ורב עם טוריחו, מבלי שזה פוגע בסנטימנט הבסיסי כלפיו. זהו גבול שברירי, בלעדיו אוהדי הפועל לא היו יכולים ליהנות משער האליפות של זהבי, והוא שמאפשר לאוהדי מכבי להתרפק על ימיו הגדולים של איציק זוהר בקבוצה, בלי לנטור טינה על כך שלקח אליפות נגדנו במדי בית"ר. גבול, שאגב, נחצה במקרה אצילי, שלאחר שפגע בבנות, במועדון ובאוהדי הקבוצה (רוצה להגיד באוהדי הכדורגל בכלל, אבל לא אתיימר), הגדיל ושר כנגד הקהל של מכבי בשיר הכי חסר מודעות שיכול היה לבחור.
אז האם יש לקח ללמוד מהסערה התורנית הזו? בדומה לסערה סביב הפיו-פיו של זהבי בזמנו, אם אתה לא יכול לעמוד בחום תתרחק מהמטבח. אם קלינגר לא מסוגל להיות זהבי, שלקח את כל האש על עצמו, תמיד אפשר לבחור בדרך של בניון. בניון, שבדומה לקלינגר, נפל בלשונו אחרי גמר הגביע, והגדיל לעשות במעבר מתוקשר למכבי, הוריד את הראש, וחיכה עד יעבור זעם. אם קלינגר לא מסוגל לעמוד בלחץ מהקהל, שלא יעשה לעברו תנועות מגונות, שלא יחגוג בהתרסה, ובטח ובטח שלא יתראיין בצורה כזו בזמן שמניין הימים ללא ניצחון בדרבי ממשיך לתפוח.
