המשחק האחרון של הסיבוב הראשון בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים לימד אותנו הרבה על הסיבוב כולו. למה הכוונה? מכבי חיפה, כשהיא רוצה ולוחצת על הגז, היא כמעט בלתי ניתנת לעצירה.
משחק הקישור וההתקפה שלה ביחס ליתר קבוצות ליגת העל, הוא ברמה אחת מעל. אבל, מאחר ואני לא מכיר את המושג "פחד" בכדורגל, קיבלתי בדיוק את מה שאני טוען כל הזמן. קבוצה שבאה עם חששות מול קבוצה טובה יותר ובוחרת להסתגר ולא לתת דגש על משחק ההתקפה, תמיד תקבל בראש. גם כך הסיכויים לא טובים, אז למה לשחק כל כך הגנתי? איך מאזנים את הכוחות? רק במשחק התקפי.
אתמול, במחצית הראשונה, זה היה נראה מביך מבחינת בית"ר ירושלים. לא היה שום ניסיון של הצהובים-שחורים לעשות משהו על המגרש ומכבי חיפה עשתה כרצונה; מחצית של 0:5 שהסתיימה רק ב- 0:2. ככל שהמחצית השנייה התקדמה, לפתע ראינו את ירדן שועה, ריצ'מונד בואצ'י ובמיוחד את מיכאל אוחנה, שפתאום לא חוששים ממכבי חיפה, יוצאים להתקפות ומטרידים ללא הרף את הגנת מכבי חיפה. בסופו של דבר, רק בנס המשחק לא הסתיים ב 2:2. גם ברק בכר ראה את הנולד, מאוד חשש והכניס את עופרי ארד כבלם שלישי במקום כובש שני השערים לחיפה, החלוץ המצוין דין דוד. המסקנה: אין מה לפחד, תשחקו התקפי, בסוף זה משתלם. אם לא במשחק הקרוב, אז בזה שאחריו.
בית"ר ירושלים נזכרה מאוחר מדי ובסוף הפסידה בצדק ביחס ל- 90 הדקות. בסך הכל, בזכות 30 הדקות האחרונות, ראינו משחק מאוד קצבי ומעניין, כשבמחצית הראשונה זה לא כוחות בכלל. רק אל תגידו כל העת "ליגה חלשה". בהשוואה למה ליגה חלשה? נכון, אנחנו רואים את הליגות באנגליה, ספרד, איטליה, צרפת וגרמניה - אנחנו לא שם. אבל אני מבטיח לכם, שבלא מעט ליגות בעולם, אין "סמי עופר", אין 30 אלף צופים ואין גם קצב כמו שיש כאן בלא מעט משחקים. אם מישהו רוצה לשים חלון ראווה ולהראות בו רק את המשחק בין נוף הגליל להפועל חדרה, זאת בעיה שלו.
אני רואה הרבה דברים טובים. אם רק היו לנו מאמנים שלא חוששים מפיטורים, שהיו משחקים התקפי ומעדיפים כישרון על כוח, היינו מדברים אחרת. פרט לברק בכר, ואולי עוד שניים וחצי מאמנים, אנחנו רואים מאמנים שקודם כל עולים לשחק כדי לא להפסיד. כאן מתחילה הבעיה הגדולה. הקהל שאוהב את הכדורגל הישראלי, לא מקבל זאת, ובצדק רב.
לאחרונה יש טרנד חדש: חמישה בהגנה. וגרוע מכך: לומר ש"זה לא בהכרח הגנתי". מאמנים יקרים, על מי אתם עובדים? הרי ברוב המקרים כאשר אתם סופגים שער, אתם מכניסים שחקן התקפה במקום שחקן הגנה בכדי לנסות להשוות, אז מה יותר התקפי? אני זוכר את כל אלופות ישראל ב- 50 השנים האחרונות - כולן שיחקו עם ארבעה בהגנה ושני מגינים תוקפים.
רוצים דוגמאות בולטות? בבקשה: מכבי חיפה של גיורא שפיגל עם אלון חרזי, משה גלאם ושני בלמים. עוד? מכבי חיפה של שלמה שרף עם איתן אהרוני וציון מרילי, מכבי נתניה של מוטל'ה שפיגלר עם דוד פיזנטי ושלמה שירזי, בית"ר ירושלים של דרור קשטן עם שמוליק לוי ודוד אמסלם, הפועל חיפה של אלי גוטמן עם עופר טלקר ונג'ואן גרייב, הפועל ת"א של דרור קשטן עם אילן בכר ויגאל אנטבי ואפילו באמצע שנות ה-70 היתה את הפועל ב"ש של אמציה לבקוביץ' ז"ל עם אורי בנימין ויעקב כהן, וזה רק חלק קטן.
די עם הפחד, תשחקו כדורגל כדי שנהנה. והאוהדים היום לא פראיירים - קבוצות שישחקו כדורגל הגנתי ומגעיל יקבלו שריקות בוז, ובצדק. הכושר הגופני חשוב, הצד המנטלי חשוב, הג'י פי אס חשוב, הכל חשוב, אבל אף אחד מהם לא צריך למנוע מכם לשחק כדורגל יפה. זאת הייתה אחת הבעיות בסיבוב הראשון שלנו - החשש של המאמנים.
בסה"כ, היה לנו סיבוב מעניין מאוד עם שתי קבוצות מעל הליגה שכנראה אחת מהן תזכה באליפות: הפועל ב"ש או מכבי חיפה. אני חושב שבסוף יהיו אלו הירוקים שיניפו את הצלחת. הטבלה, פרט לשתי הראשונות, מאוד מותחת. אין לנו מושג באופן סופי מי יהיו שלוש הקבוצות הנוספות שיסיימו בפליאוף העליון (כי אני מצרף לשם את מכבי תל אביב, שהיא אכזבת העונה מבחינתי) ואין לנו שתי יורדות בטוחות - זאת ההוכחה שבתום הסיבוב הראשון הליגה הייתה מאד מעניינת.
שחקני הסיבוב שלי: רמזי ספורי, עומר אצילי ובירם כיאל
רמזי ספורי ועומר אצילי היו הבולטים ביותר בהפועל ב"ש ומכבי חיפה ובזכות יכולתם הנפלאה, בסיבוב הראשון שתיהן מובילות את הטבלה. נכון ששניהם לא עשו זאת לבד והם עשו זאת בזכות כל אחד מחבריהם, אבל הם בלטו מעל כולם.
בירם כיאל הוא בני סכנין, בלעדיו זאת הייתה עוד קבוצה שמדשדשת בין מרכז הטבלה לתחתית. יכולת מופלאה של המנהיג שיכול לשחק בשקט גם בקבוצות המובילות בישראל, אבל סכנין הרוויחה בגדול.
הזרים של הסיבוב: בוגדן פלאניץ', עלי מוחמד, מיגל ויטור והלדר לופס
שוב מדובר בשחקנים הבולטים ביותר בקבוצותיהם בשני המקומות הראשונים בטבלה. פלאניץ' בלם מצוין לליגה שלנו, הוא טוב בהרבה מיתר חבריו להגנת מכבי חיפה. הוא מנהיג, קשה לעבור אותו, יש לו משחק ראש משובח והוא גם טכני להוצאת התקפה. פלאניץ' זה בלם בלם.
עלי מוחמד זה טורבו. גם כששיחק במכבי נתניה ובית"ר ירושלים, ראינו אותו בכל פינה במגרש. כשמדובר במכבי חיפה, הוא לטעמי הקשר הטוב בארץ: חכם מאד במשחקו, מחפה על כולם, שליטה נהדרת בכדור ולדעתי הוא הרכש הטוב ביותר של האלופה העונה.
מיגל ויטור ממש כמו פלאניץ' בכל התכונות שהזכרתי. לפני הפציעות הוא לא נפל מפלאניץ', ואולי אף היה טוב יותר בתקופת ברק בכר בהפועל ב"ש. למרות גילו המתקדם, הוא נכס. כשרועי גורדנה אמר לאחר המשחק האחרון נגד נוף הגליל "אליפות לוקחים עם הגנה", הוא התכוון למיגל ויטור וחבריו. הקישור וההתקפה של מכבי חיפה טובים יותר, ההגנה של הפועל ב"ש טובה יותר בזכות מיגל ויטור.
הלדר לופס הוא מגן שמאלי תוקף שלא ראינו הרבה זמן בישראל. אנריק סאבוריט היה מגן שמאלי מצוין בתקופה הטובה שלו במכבי ת"א, אבל כשאני מדבר על מגן שמאלי תוקף, לופס טוב יותר. לכן, לדעתי רוני לוי עבר לקו של 5 מאחור על מנת לא להגביל אותו ביציאות להתקפה. הוא חלק מאוד משמעותי במקומה של הפועל ב"ש בפסגה.
מאכזבי הסיבוב: דור מיכה, אנריק סאבוריט, אנדרה ג'ראלדש ולואיס הרננדס
בקיץ, כשהגיע דור מיכה להפועל ב"ש, חשבתי שזה הרכש הכי טוב בכדורגל הישראלי. זכרתי את דור מיכה המצוין ממכבי ת"א, החכם, זה עם המסירות הנדירות ושהוא בדיוק מה הייתה צריכה הפועל באר שבע. יותר מזה? אלא שהסיבוב הראשון לא עשה טוב לדור מיכה. השיטה של רוני לוי לא מתאימה לו וכאשר המאמן משחק עם שחקן מס' 10, הוא מעדיף שם את רמזי ספורי שנמצא בכושר מצוין. עד עכשיו, הפועל ב"ש לא נהנתה ממיכה ואין לו הרבה אחוזים בהצלחה של הקבוצה. צריכים לקרות לא מעט דברים בקבוצה שהוא יחזור להיות דור מיכה של מכבי ת"א, אני בספק, אבל יש עדיין ליגה ארוכה, התמודדות על האליפות ובהחלט הפועל ב"ש תצטרך אותו בשיאו.
כל שלושת שחקני ההגנה של מכבי ת"א הם אכזבה גדולה. סאבוריט, ג'ראלדש והרננדס לא מזכירים במאום את היכולת בשתי האליפויות עם ולדימיר איביץ'. קבוצת כדורגל גדולה לא יכולה להרשות לעצמה ירידת יכולת כזאת של שלושה זרים משמעותיים וזה הביא לכך שכמעט בכל המשחקים הצהובים ספגו. אם מחזיקת הגביע עדיין מפנטזת על מירוץ האליפות, אין לה שום סיכוי ללא חזרה לכושר מצוין של כל השלושה.
מאמנים מצטיינים: ברק בכר, רוני לוי ורן בן שמעון
נתחיל דווקא ברן בן שמעון, שאי אפשר שלא לראות את העבודה המצוינת שלו במ.ס אשדוד. לבן שמעון, לעומת רוני לוי וברק בכר, אין תקציב גדול. הבנייה שם היא סבלנית, כשהמטרה היא להוציא למכירה כמה שיותר צעירים. בשל כך, הוא נאלץ להיפרד מלא מעט תותחים מהעונה שעברה כמו רועי גורדנה, שלומי אזולאי, רמזי ספורי ודין דוד. ארבעה שחקנים שהיו הלב של אשדוד ובכל זאת בנה קבוצה שכיף לראות אותה, בלי לחץ של אליפות, רק להנות ולקדם צעירים.
אין הרבה מה לומר על ברק בכר ורוני לוי פרט לכך שהם בשני המקומות הראשונים, יודעים להחזיק מצוין סגל עם אגו, מאוד טקטיים, השחקנים שלהם מאד ממושמעים וכל אחד בדרכו. רוני לוי לא מוותר, גם לא לכוכבים הגדולים. הוא מאד פדנט בנושא הטקטי ונותן יותר דגש להגנה. ברק בכר הוא כמו רוני לוי, רק מאפשר הרבה יותר חופש בהתקפה. הוא יותר הרפתקני מרוני ועושה יותר שינויים במהלך משחק. הולך להיות לנו קרב נהדר בין השניים, ובמיוחד בעוד חודש ב"טרנר", כשהפועל באר שבע תארח את מכבי חיפה.
הקבוצה המאכזבת: מכבי תל אביב
אפשר להכניס לקטגוריה הזאת גם קבוצות כמו מכבי פ"ת ומכבי נתניה שהיו להן יומרות לצמרת והן אי שם בתחתית. אבל מכבי תל אביב זה מועדון ענק שלא זכה באליפות בעונה האחרונה, מה שדי הכעיס את הבעלים מיץ' גולדהאר. ובכל זאת, ההכנה לעונה הייתה מזעזעת, ההימור על פטריק ואן לוון היה כישלון חרוץ, הסגל נבנה מאוחר והקבוצה בילתה חודש וחצי ללא מאמן. כל זאת לא מתאים בכלל לקבוצה בסדר גודל כזה, שאמורה היתה להיות צמודה להפועל באר שבע ומכבי חיפה אבל היא מרוחקת 8 נקודות מהירוקים ו- 10 מהאדומים. זה המון, זה פער כמעט בלתי מחיק כשמדובר על שתי קבוצות שמקדימות אותה. איבוד הנקודות לקבוצות נחותות ממנה, רק בגלל הכנה לקויה, זאת הסיבה שהיא הקבוצה המאכזבת.
אי אפשר שלא להזכיר את רמת השיפוט החלשה. בלא מעט משחקים העונה, השופטים שגו בצורה קשה למרות ה-VAR. כמו שהמאמנים והשחקנים צריכים להשתפר, גם השופטים, ובאופן דחוף. בסיבוב אחד, קיבלנו גם את סאגת שופט ה-VAR אלי חכמון שנשלח למכונת אמת, וגם את פרשת הדגלים בבלומפילד שבטח לא מוסיפה נקודות לאיגוד השופטים, שמצבו היום רע.
נבחרת הסיבוב שלי:
ג'וש כהן, מיגל ויטור, בוגדן פלאניץ', הלדר לופס; עלי מוחמד, לירן סרדל, בירם כיאל, רמזי ספורי; עומר אצילי, דולב חזיזה ואלון תורג'מן.
