(למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)
הכתם
רציתי לדבר על כדורגל. נשבע. רציתי לכתוב על היריבות האמיתית היחידה בכדורגל הישראלי, רציתי לכתוב על בלומפילד עם 19 אלף צופים, רציתי לכתוב על הזוויות הספורטיביות. לעשות את מה שאני עושה בדרך כלל. רציתי, אבל אני לא יכול.
גילוי נאות: כותב שורות אלה היה, ונשאר, אוהד בית"ר ירושלים. השנים הרחיקו אותי מקבוצת האם באופן רשמי, כשלפני שבע שנים קמה קבוצת האוהדים ושמה בית"ר נורדיה ירושלים - קבוצה שבליבה ההתנגדות לגזענות ולאלימות בקרב אותה קבוצת אוהדים, שהיום הרימה שוב את ראשה המכוער. ובכל זאת, בית"ר נשארה בליבי עד עצם היום הזה. עד כאב.
ואני מודה שיש לנו ויכוח טקטי עם האוהדים שנשארו בבית"ר, וגם קבוצת האוהדים לא בדיוק במצב הכי טוב שלה, אבל מקרים שקרו היום - מוכיחים מדוע היא היתה צריכה לקום. כי בפעם האלף, העשרים האלף, המאה אלף, המיליון - הוכח שארגון "לה פמיליה" ובית"ר ירושלים כמועדון מתפקד, פשוט לא יכולים לחיות ביחד.
מי ששתק או התעלם כשהארגון הזה שרף את הבית על יושביו (תרתי משמע), מי שגלגל עיניים לשמיים (כולל הבעלים באותה תקופה) כשאוהדים שלו תקפו שני שחקני בית"ר (אריאל הרוש ודאריו פרננדס) באבנים ובמקלות, רק כי תמכו בחבר שלהם לקבוצה, מי שהסתכל הצידה כשאוהדים שהעזו לעשות את הפשע הבלתי נסלח - לעודד את הקבוצה שלהם - חטפו מכות, מקבלים עכשיו את התשובה שלהם.
כי מי ששורק בוז לשחקן הקבוצה, שכל חטאו היה להיוולד מוסלמי, שרק רצה לשחק עבור הקבוצה שלו, לא באמת אוהב אותה. גם אם הוא ישיר עליה אלף שירים. ומי שמכה אוהד אחר רק כי העז לעשות את מה שכל אוהד אמור לעשות - לעודד, לא באמת אוהב אותה. גם אם הוא יישבע עד השמיים. בית"ר ירושלים התנגשה בקיר הזה אלף פעם, ותתנגש בו עוד אלף פעם, עד שתבין - ואולי לא רק היא תבין - שמדובר באיום קיומי על המועדון. לא פחות.
רוצים לדעת למה בית"ר ירושלים לא מוצאת בעלים נורמלי כבר מאתיים שנה? למה מכבי תל אביב מצאה גולדהאר, והפועל באר שבע מצאה אלונה, ומכבי חיפה בידיים של שחר כבר שנים ארוכות, ורק בית"ר ירושלים - הגדולה, המקושרת, מהעיר הגדולה בישראל ואחת החשובות בעולם, תקועה בין עבריינים, פוליטרוקים ואנשי צללים? לכו לגזענות המכוערת, לכו לאלימות המחרידה, לכו לכתם המטונף שרובץ על המועדון הזה כבר יותר מדי שנים.
אחד המועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי, מועדון עם היסטוריה מפוארת, נפל בשבי. שבי של ארגון אלים ומכוער, שטובת המועדון והקבוצה מזמן לא עומדת בראש מעייניו - אלא רק טובתו האישית. ולא משנה איפה אתם, בפנים או בחוץ, בליגה א' או בליגת העל, אם קמתם מוקדם או מאוחר - זו שעת גורל לבית"ר ירושלים. וכל מי שאוהב אותה, יהיה חייב לקום. ומהר.
היריבות
מדי פעם עוד אפשר לראות את הקרבות האלה. קרבות ראווה בין שני מתאגרפים מזדקנים. מייק טייסון ואיוונדר הוליפילד עולים שוב על הזירה, כששניהם בני 50, חבוטים ומצולקים משנים ארוכות של מאבק. וכך, גם נראה הקרב בין בית"ר ירושלים והפועל תל אביב: שני מועדונים שהיתה להם תהילה פעם, אבל כבר הרבה שנים נמצאים רחוק ממנה. שתי קבוצות עם אליפויות וגביעים, אבל שבמציאות נותר מהם רק הקהל.
הפעם האחרונה ששתי הקבוצות הללו נאבקו על אליפות היתה לפני 24 שנים. האליפות האחרונה של בית"ר? לפני 13 שנה. האליפות האחרונה של הפועל? לפני 11. ושום תרחיש, גם לא האופטימי ביותר, לא מייצר משהו שקרוב לאליפות בעתיד הנראה לעין. אולי יוכלו לגנוב גביע. אולי. גם זה לא בטוח.
וככה, הרי, זה גם נראה על המגרש. כי הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, למרות הפרופיל הגבוה והפייט הפוליטי והשסע החברתי, הוא משחק בעל ערך אמיתי נמוך מאוד. שתי קבוצות עם לא מעט כישרון, ואפילו כמה שחקנים צעירים ומוכשרים בשני הצדדים, אבל על שתיהן רובץ צל - שנותן את התחושה שכל זה לא יימשך הרבה זמן. הפועל רודפת אחרי פסק הדין של ה-CAS, בית"ר נמלטת מבשורה ומחפשת בעלים חדש בנרות. גם הדברים הטובים שצומחים במועדונים האלה, אושר דוידה או אביאל זרגרי, עלולים להתכלות - או להימכר.
זה לא סתם שהדיון בימים הקרובים סביב המשחק הזה, יעסוק בעיקר בקהל. כי הוא הדבר היחיד שנשאר לעמוד. ותחת הצל הכבד של שני הקהלים, שיודעים לדחוף נהדר אבל גם להזיק (ע"ע פארסת זריקת החפצים), הרבה טוב לא יכול לצמוח.
כדורגל
כן, היה גם כדורגל. והאמת? קצת מרגיש לי מיותר לדבר עליו. הפועל תל אביב לקחה את הנקודות, וגם הציגה את המשחק הטוב ביותר שלה העונה. היא היתה ראויה לנצח בהפרש גבוה יותר, ורק יכולת נהדרת של איתמר ניצן (הדבר הכי טוב שיש לבית"ר ירושלים להציע כבר כמה שנים טובות) מנעה תבוסה.
ובית"ר? קשה להגיד שהיא משחקת רע, אבל קבוצה שיש לה איזשהן יומרות לא יכולה להיות רכה וחדירה כל כך. לקבוצה של ארווין קומאן אין הגנה, הקישור רק מתחיל להיבנות (תודה שוב על הבוז לקמסו מארה), וההתקפה מנסה לייצר משהו - אבל גם מה שהיא הצליחה להגיע אליו היה ונשאר מקרי. אבל שוב, כל דיבור על הכאן והעכשיו, מרגיש קצת ריק מתוכן. לשתי הקבוצות יש בעיות הרבה יותר גדולות מאשר מה שמתרחש על הדשא.
אקורד סיום
רציתי לדבר על כדורגל. נשבע. רציתי לדבר על הדבר שממלא לי את הנחיריים בתענוג, שמציף את החושים, על הדבר הטוב הזה שכולנו אוהבים לאהוב, שמעניק משמעות גם לחיים שאין בהם הרבה רגעי שמחה. רציתי לכתוב על הטוב והיפה שהיה אפילו במשחק היום - המהלכים, האינטנסיביות, המשחק משער לשער, הדרמה בסיום.
אבל האמת היא שאני חוזר מבלומפילד עצוב. לא רק על הקבוצה שאני אוהב שהפסידה, אלא בעיקר על הכדורגל שאני אוהב - שנראה היום אלים, ומכוער, ומעל הכל עצוב. בתקווה לימים יפים יותר.
"כאב,
עובר ושב,
איזה מזל אני,
שר עכשיו.
שיר כאב,
כל פעם חוזר,
אז אני שר עכשיו,
אולי זה עוזר".
(מאיר אריאל)
