"אם האינטרנט לימד אותי משהו, זה שלפעמים קל יותר להגיד את דעתנו כשהיא אנונימית" ט.לאסו.
כשדוניס הגיע למכבי, התחיל מסע צלב ברשת. חבר טוב שלי ואוהד מכבי ת"א יצא נגדו בגלל שהוא חייך יותר מדי. אחרי שהורגלנו במשך שנים לדמויות קודרות ורציניות, פתאום הנחיתו עלינו יווני חביב וחייכן.
אפילו מסיבות העיתונאים היו קצת פחות משעממות. האנטיתזה המוחלטת לאיביץ'. אותו חבר טען, ובדיעבד נראה שצדק, שהגישה החיובית של דוניס לא תחזיק בקבוצה ישראלית, שלרוב מצליחות יותר תחת הטיפוסים הקשוחים. הסוף של דוניס במכבי ידוע, הוא נתן לטל בן חיים לשחק כמגן ימני, סיים משחקים בתוצאות כדורסל, וכל משחק שעבר הייתה תחושה שהוא פחות ופחות שולט בקבוצה.
מבחינת רוב אוהדי מכבי, דוניס יכול היה להישאר הערת שוליים בהיסטוריה של המועדון. לכל היותר אנקדוטה משעשעת על "המאמן הכי טוב בקפריסין ויוון". עד שהגיעה הסדרה "טד לאסו". למי שלא מכיר, קודם כל לכו לראות. הסדרה מגוללת את סיפורו של מאמן פוטבול, שממונה למאמנה של קבוצת פרמייר ליג דמיונית, מבלי שיש לו ניסיון באימון כדורגל, או הבנה בסיסית של החוקים. בזכות אישיותו החיובית, וההבנה שבסוף כל ענף ספורט הוא ניהול אנשים, לאט לאט טד כובש את לבם של השחקנים.
בדומה לטד לאסו, גם דוניס הרגיש במכבי כמו נטע זר. ההצלחות בזירה האירופית, שכללו הגעה לשלב הפלייאוף של מוקדמות ליגת האלופות והפסד מכובד לרד בול זלצבורג, והשוואת הישג השיא של הקבוצה בליגה האירופית, לא קנו לו רגע אחד של חסד. לאחר ההפסד למכבי פ"ת ותיקו עם בני יהודה משער שוויון בדקות הסיום, הקהל איבד בו את האמונה לגמרי. תוסיפו לזה את הניכור מהקבוצה בגלל מגפת הקורונה שהרחיקה אותנו מהמגרשים, והפכה גם את השרופים שבאוהדים, שבד"כ עסוקים בעידוד, לפרשני כדורגל לעת מצוא, ותקבלו מתכון לנפילה. התיקו המאופס מול בית"ר בטדי סימן את סופו של דוניס במכבי, סוף שהיה ידוע מראש.
אוהדים רבים טענו אז שעל גולדהאר היה לפטר את דוניס עוד קודם, ושהעיכוב בפיטורים עלה לנו באליפות. אבל דווקא עכשיו, כשמכבי מקרטעת גם תחת פטריק, הסמן הימני של טייפקאסט המאמן הקשוח, עולה השאלה – האם מכבי אכן זקוקה למאמן קשוח, או שאלו רק דיבורי אוהדים.
אני לא מתיימר פה לקבוע למי שחקני מכבי מגיבים טוב יותר, האם זה הטיפוס הקשוח והמרוחק, או שמא למאמן שמנסה להתחבר עם השחקנים. מה שכן, ועל כך חזרו שחקני הקבוצה, בעבר ובעתיד, באינספור ראיונות לאורך העשור האחרון, שחקנים מגיבים בצורה טובה למאמנים שנותנים הזדמנות שווה לכולם.
לא סתם בחר ג'ורדי קרויף כשהגיע למכבי, אי שם בקיץ שלפני עונת 2012/13, לתת הזדמנות לכל שחקני הסגל הרחב של הקבוצה, ומהם לבחור את אלו שניתן "לצאת אתם למלחמה", כמאמר הקלישאה. הקסם של איביץ', אולי יותר מכל דבר אחר, היה יכולתו ליישם את הגישה הזו. כנראה לקיצון. גם אוסקר וסוזה שידרו עסקים נטו. לא לחינם אלו המאמנים הזכורים מהעשור הזה.
כי בסוף, שחקנים הם בני אדם. הם רוצים להרגיש מוערכים במקום העבודה שלהם. להרגיש שאם הם יעבדו מספיק קשה, הם יקבלו הזדמנות שווה כמו הקולגות שלהם. דווקא מהנקודה הזו, אני רוצה לחזור לפטריק ולמכבי הנוכחית.
"כמו שהאיש פעם אמר, ככל שאני עובד קשה יותר, ככה יש לי יותר מזל" ט. לאסו.
מכבי הנוכחית קבוצה קצת נינוחה מדי. שחקנים רבים מדי משחקים מתחת לרמתם, וזה ניכר בעיקר במשחק ההגנה של הקבוצה. אופיר דוידזאדה למשל, נמצא אולי בכושר הטוב בקריירה שלו, אך גם זה לא מספיק לו כדי לתפוס מקום בהרכב, וסאבוריט חוזר מפציעה ישר ל-11.
הרננדס לא מצליח לבצע פעולות הגנתיות בסיסיות ולא מפסיד דקה, בעוד שבלטקסה משלם במזומן על כל טעות בסגירה. אלו רק דוגמאות אחדות, בתוך מה שנראה כאובדן דרך. כי אם יש משהו שלמדנו ממי שמתווה את הדרך במכבי בעשור האחרון, הלא הוא מיטש גולדהאר, שיש עוד דברים חוץ מניצחון, ויסלחו לי האוהדים הקלישאתיים של הקבוצה. עוד למדנו, שעבודה קשה מתוגמלת על פני כשרון. כל אלו דברים שאנחנו לא רואים במכבי הנוכחית.
בדומה לפטריק, שהגיע אחרי דוניס והחזיר את הקבוצה ליסודות שהיו חסרים לקבוצה ההיא – משחק מסודר ותבניות התקפה פשוטות יותר – גם כיום, מכבי זקוקה למישהו שיחזיר אותה לבסיס. לאיזה תואם ג'ורדי. מישהו שישפוט את עידו שחר וחנצ'יס לפי היכולת, ולא לפי שנת הלידה. מישהו שיוציא את הקבוצה מאיזור הנוחות שלה. ויותר מהכל, מישהו שיישם את הדרך של מיטש גולדהאר, אותה דרך שקצת אבדה.
