בדרך כלל, ההנחה הרווחת לגבי ספורט (ולא רק שם) קובעת ש"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים". כלומר, שאם התוצאה הסופית היא בעדך, גם כל מה שסביב יתיישר לטובתך. ובכל זאת, פעמים רבות בהיסטוריה, הנחת היסוד הזאת הוכחה כלא מוצדקת: מקרים שבהם הקבוצה על הדשא משיגה את התוצאות, ובכל זאת - הקהל שורק בוז ולא מרוצה. הדוגמא האחרונה שעלתה לכותרות, היא סיפור רוני לוי והפועל באר שבע.
נושא המחלוקת בין המאמן קשה העורף לקהל האדום אמנם עלה לאוויר רק עם התפרצותו של לוי בסוף המשחק בנתניה, אבל היה שם מתחת לפני הקרקע לא מעט זמן. על הנייר, באר שבע פתחה את העונה בצורה פנומנלית: היא במקום הראשון בטבלה אחרי שמונה מחזורים, עדיין ללא הפסד (5 ניצחונות ו-3 תוצאות תיקו), הכובשת השנייה בטיבה בליגה (שער אחד מאחורי מכבי חיפה) וספגה רק חמישה שערים. ובכל זאת, אוהדי ב"ש הביעו לא פעם את חוסר שביעות רצונם מהכדורגל שהקבוצה מציגה. לטענתם הוא הגנתי ומבוקר מדי.
אוהד הקבוצה, קובי רחמים, כתב אחרי המשחק בנתניה: "אנחנו לא מצפים להיראות כמו טופ פרמייר ליג. אנחנו מצפים לראות קבוצה יוזמת, קבוצה שמייצרת התקפות, קבוצה שבועטת לשער ובזה לצערי אנחנו נופלים". את הטקסט הוא חתם במשפט: "אנחנו נמשיך לשרוק בוז עד שיבינו שפה רוצים לראות כדורגל שמח". המונח "כדורגל שמח" לא מקרי. הוא הרי היה ההבטחה שליוותה את המינוי של יוסי אבוקסיס למאמן הקבוצה במקום ברק בכר, אבל הוא חזר על עצמו בעוד דוגמא אחת, שנראית דומה להפליא למצב של באר שבע עכשיו.
זה קרה לפני 21 שנה, בקיץ 2000. בית"ר ירושלים יצאה לעידן חדש, כאשר הקבוצה נרכשה ע"י איש העסקים החיפאי גד זאבי. הירושלמים, אחרי עונה אפרפרה משהו עם אלי אוחנה על הקווים, חיפשו לחזור לצמרת - ומיד יצאו למירוץ חימוש אימתני. לצד הסגל הנוכחי בקבוצה, שכלל שמות לא רעים דוגמת אישטוואן האמר, תמאש שאנדור, יוסי אבוקסיס ואלון מזרחי, חזרו ז'אן טלסניקוב ודוד אמסלם, הצטרפו זרים מקרואטיה ומקדוניה (אז עוד לא צפון מקדוניה), והיהלום שבכתר הושג לקראת סופו של הקיץ - ג'ובאני רוסו, לכל הדעות הזר הטוב בליגה, חתם במה שנחשב למהלך "שובר שוויון". נשמע מוכר?
אלא שבחירת המאמן היתה המכשול המרכזי. את אלי אוחנה, אהוב האוהדים והסמל הבית"רי המובהק, החליף אלי גוטמן - מאמן מצליח מאוד במונחי הכדורגל שלנו, שזכה בגביע עם הפועל באר שבע ובאליפות היסטורית עם הפועל חיפה. ובכל זאת, כשהעניינים יצאו לדרך - הרומן בין גוטמן לבין בעל הבית האמיתי, האוהדים, לא נדבק. מהר מאוד הגיעו טענות על כך ש"גוטמן לא משחק התקפי מספיק", ושריקות בוז התחילו למלא את היציעים. כל זה קרה, כשהקבוצה היתה במקום הראשון בטבלה ולא הפסיקה לנצח. לשיא הגיעו הדברים במשחק ביתי מול מכבי תל אביב, אותו ניצחה בית"ר 0:1 "קטן" משער של יוסי אבוקסיס בפנדל, ובמהלכו שרקו האוהדים בוז וקיללו את גוטמן.
סוף הסיפור ההוא היה טראגי - ביותר ממובן אחד. גוטמן לא התפטר או פוטר בשום שלב, אבל הוא כן נאלץ לקחת פסק זמן בשל בעיות בריאותיות. הלחץ הגיע עד אליו. בית"ר סגרה את העונה עם נסים בכר, מאמן קבוצת הנוער על הקווים, הידרדרה מקצועית עד המקום החמישי בטבלה - ובסוף העונה, גם גד זאבי הלך והותיר את המועדון בפני הקפאת הליכים. מחלומות על אליפות נוצצת ומהירה, נותרו דיונים בבתי משפט, וקבוצת רוכשים שהצילה את המועדון ברגע האחרון ממש מהיעלמות.
באר שבע לא נמצאת באותו מצב צבירה כמו בית"ר. גם הביקורות כלפי רוני לוי לא מתקרבות לאש שחטף גוטמן כל שבוע מחדש מהקהל המקומי. נכון לעכשיו, גם אין חשש שאלונה ברקת תקום ותלך. ובכל זאת, השיעור שמלמד אותנו הלקח של בית"ר 2000/01 מציב דילמה בפני האוהד הממוצע: האם לחפש רק את היופי במשחק, או לסלוח על כדורגל פחות טוב בשביל התוצאות, מחשש שתאבד הכל בדרך?
אולי גם הלקח מהתקופה המרירה ההיא בבית"ר, היא שהאוהדים צריכים לקחת נשימה. כן, באר שבע לא מציגה יכולת פנטסטית - אבל מי כן מציגה יכולת כזו? מכבי חיפה קרטעה לא פעם, מכבי תל אביב העשירה נמצאת רחוק מהצמרת, ובכלל עושה רושם שכל הליגה עדיין לא נסגרה על עצמה. גם ביכולת לא טובה, שעוד בהחלט יכולה להשתפר, באר שבע נמצאת בעמדת זינוק מצוינת לרגע שבו העניינים כן יתחברו.
רוני לוי הוא מאמן לא קל לעיכול. השמרנות המובנית באופי שלו לא עוברת חלק אצל אף קהל שהיה אצלו - אחרי הכל, כבר בעונה הראשונה שלו כמאמן בוגרים נתלה ביציעי קרית אליעזר השלט "אליפות בלי מאמן". ובכל זאת, מה שרוני לוי מצליח להביא לב"ש - מלבד שיפור חד ביכולת המשחק של כמה שחקנים, הוא יציבות. והיציבות הזו, בתוך ליגה סוערת שבה כולם מנצחים את כולם, אינה דבר מובן מאליו.
העיניים של באר שבע אמנם רחבות ומחפשות תהילה, אבל אסור שתהיינה גדולות מדי.
