פתאום זה התפרץ. תומר לוי לא ישכח את הרגע הזה: שחקן נוער צעיר בהפועל רמת גן, בשיא הכושר, שמקבל הזדמנות בחצי גמר גביע הטוטו ואחרי 50 דקות מפונה על אלונקה כשהגוף שלו מכווץ כולו מכאבים. "הרגשתי שהשרירים שלי מתכווצים, הרבה הרימו גבה, הרבה הופתעו לא הבינו איך זה יכול להיות שילד שרק עלה מהנוער ואמור להיות בכושר טוב, כבר מתכווצים לו השרירים. הבינו שיש פה משהו לא תקין. החליטו לבדוק את זה, לא חשבו שזה יגיע למצב של סכרת נעורים".
"קיבלתי טלפון להגיע בהול לבית חולים. הסוכר שלי היה בסביבות ה-750. העלו אותי על מיטה במיון בטיפול נמרץ ועשו לי בדיקות דם. הם חזרו תוך כמה דקות ואמרו לי שצריך לטפל בי. הגיעו שני רופאים ואחות אחת והזריקו לי אינסולין. ברגע שהזריקו לי אינסולין כל השרירים שלי ברגליים התכווצו, כולי התכווצתי והתחלתי לצרוח במיון. האחות הושיבה אותי ואת אבא שלי והודיעה לי שיש לי סוכרת נעורים. ישר נפלו פנינו, אבא שלי החוויר, כנראה עמד לאבד את ההכרה. הדבר היחיד שידעתי על סכרת הוא שאין לזה תרופה וזה הדבר שהכי הפחיד אותי. הלא נודע זה משהו שמאוד קשה להתמודד איתו. חשבתי שאולי אני מסיים עם הכדורגל, אולי הקריירה שלי תגדע באמצע".
למי שלא יודע, סכרת מאופיינת בחוסר תפקוד של הלבלב, זה שמייצר את האינסולין לגוף ומפרק את הסוכר כדי להפיק ממנו אנרגיה. במקרה של לוי, לא מדובר בסכרת תורשתית. בגיל 19 כשהיה חייל שנאחז בקריירה ונלחם כדי להגיע לכל אימון ומשחק ללא מעמד של ספורטאי פעיל או מצטיין, הסכרת תפסה אותו, הרופאים אומרים, בגלל הלחץ שהיה שרוי בו.
"בהתחלה לא השלמנו עם זה, גם לא אבא שלי. התייצבנו לכל ניסוי שהיה ורק רצינו למצוא פתרון. העובדה הזאת שלמחלה אין תרופה, לא נתנה לנו מנוח. היה רגע אחד שמאוד מאוד טלטל, אני זוכר שהגענו להדסה עם הרבה מאוד תקוות למצוא תרופה למחלה כדי להשתתף בניסוי כזה או אחר. וכשזה לא צלח, לא האמנתי יותר בניסויים האלה ואמרתי שאתמודד עם המחלה כמו שהיא כי זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שזה היה באמת מאוד קרוב לפתרון וכשזה נפל החלטנו לוותר. אמרתי שמפה אני משלים עם זה ומתמודד עם זה כמו שצריך.
"הזריקות? היה לי קשה לעשות את זה בפרהסיה כי הייתי חושב שאנשים נועצים מבט או מתעסקים בזה, ובאיזה שהוא שלב שחררתי את זה וזה הפך להיות חלק ממני ברגע שהפסקתי לראות בזה חולשה". אשתו ריבי: "היום הוא כבר צוחק על זה ואומר שזה הטלפון השני שלו".
מאז עברו קצת יותר משבע שנים והיום לוי הוא המגן הימני במכבי פתח תקווה וגם היחיד בליגה שמתמודד עם סכרת. ההתמודדות אמנם יומיומית, אבל לוי לא נתן למחלה להפריע לקריירה.
"אני יכול להגיד שבמהלך כל התקופה שלי כשחקן כדורגל וכל התקופה שאני סכרתי לא הרגשתי שום הערה, גישה או התייחסות שונה משום גורם אם זה בטלוויזיה או שדרים שמפרשנים את המשחק. אם זה מאמן שבא לתת לי הוראות מקצועיות או חברים. מעולם לא קיבלתי שום הנחות, לא קיבלתי תחושה שאני שונה. כי זה לא נכון. זה לא מה שמניע אותי, אני מרגיש כמו כל שחקן כל עוד אני שומר על עצמי. אני תופס מעצמי לגמרי כשווה ערך ושחקן מן השורה כמו שאומרים".
"בכדורגל ההתמודדות היא לא פשוטה כי אתה כל הזמן תחת לחץ, קהל, עצבים ואמוציות וזה חלק מהמשחק. אני כל הזמן צריך למדוד את הסוכר ולדעת שאני בשליטה, גם ברמות הסוכר בדם וגם ברמת האוכל שאני אוכל לפני משחקים ואימונים. לפני כל אימון אני בודק מה הסוכר שלי, לפני כל משחק, במחצית אני בודק. השחקנים מתארגנים למשחק או את המאמן מעביר איזה תדריך ואני יכול להיות בצד למדוד סוכר ולהרגיע את עצמי. עם השחקנים בחדר הלבשה זה נהיה כמו סתלבט כזה. חשבו בהתחלה שזה כיס של נפצים, חשבו שיש לי טמגוצ'י קטן".
"ברגע שחליתי התחלתי לברר אם יש עוד כדורגלנים שחלו במחלה ומשחקים עם משאבה עליהם ועם זריקות, רציתי לדעת אם יש עוד כמוני שמתמודדים עם הסכרת וגיליתי שנאצ'ו של ריאל מדריד מתמודד עם הסכרת, ברמות קצת יותר גבוהות מהליגה שלנו ואמרתי שאנסה את מזלי. החלטתי לשלוח לו הודעה. כתבתי לו שאני גם סכרתי ואיך מתמודדים עם המחלה, אם הוא משתמש בזריקות. לא בקטע של מעריץ שיעזור לי. ואחרי שניסחתי הודעה ובחרתי את המילים בסוף הוא החליט לא לענות לי".
"אפשר להגיד שהפכתי לסוג של שגריר כי הרבה ילדים שמקבלים את המחלה בהפתעה גמורה וחושבים שחרב עליהם עולמם והם לא יודעים להתמודד עם זה. הם לא יודעים מה ההשלכות והאתגרים ונמצאים תחת לחץ מאוד גדול. דבר ראשון צריך להירגע, זה לא סוף העולם. יש עשרות אלפים בעולם ומיליונים שמתמודדים עם המחלה. אנשים מקימים בתים, משפחות ועסקים. צריך לדעת לקבל את זה בחיוך, להתנהל מול זה ולחיות עם זה בשלום. אני חושב שאין דבר שעומד בפני הרצון. חשוב מאוד להקפיד ולשמור על עצמך במחלה הזאת ואפשר להגשים כל חלום".
