אחרי החתימה וההודעה הרשמית, אפשר להכריז: דבר היסטורי קרה בבית"ר ירושלים. מדובר במהלך שרק יצעיד קדימה את המועדון מבחינה כלכלית, וגם את החזון שלו. כיום, כשהכסף עושה את שלו, עם גב כלכלי כזה יוכל לקחת את בית"ר למקומות שאפילו בחלומות לא חשבנו שהיא תוכל להגיע אליהם.
וכל זה מתחיל בראייה מקצועית נכונה לטווח הארוך, ולא במשהו רגעי. כי בעידן ארקדי גאידמק הרגשנו שיש משהו לא נקי, וכשהוא בא וקנה כל מה שזז, ידענו שמדובר בדבר זמני. לעומת זאת כאן, אני מאמין שמדובר במשהו אחר, עם המון רצון טוב של מדינת ישראל ואיחוד האמירויות ליצור דו קיום, ואין מתאימה מבית"ר ירושלים כדי לייצג את החיבור הזה, חיבור שאומנם נראה קיצוני מצד אחד, אך מעניין וראוי מאוד מצד שני.
כחלק מבניית הקבוצה, בוודאי שאין שום בעיה להביא שחקנים איכותיים מבחוץ, אבל לפני הכל, ההשקעה בנוער היא בגדר חובה. עם השקעה לטווח הארוך, המועדון יכול לספק לשחקנים הצעירים שלו את המתקנים הכי טובים, הטכנולוגיות הכי מתקדמות והמאמנים המתאימים, במה שיהיה הצעד הראשון כדי להראות שיש פה משהו שונה מהנורמה המוכרת בישראל. וכשהכסף לא מהווה בעיה ומדובר פה בבעלים שכאן לטווח הארוך, אקדמיות טובות הן המפתח.
לצערי, בית"ר ירושלים בעיקר דשדשה בנוער לאורך השנים, ומועדון גדול חייב מחלקת נוער ברמה גבוהה. אנחנו רואים את זה עם מכבי תל אביב, מכבי חיפה, ובעיניי הדוגמה הכי טובה היא מכבי פתח תקווה - קבוצה שהדגל שלה הוא מחלקת הנוער. נכון שעל הנייר לא מדובר במועדון גדול, אך בשנים האחרונות אנחנו רואים שהוא יודע לשים את ידיו על הכשרונות הכי איכותיים בגילאים צעירים, ובזכות זה ראינו עסקאות כמו מנור סולומון, שרק ממנפות את הפרופיל של המועדון, וכך כל ילד שיגיע למכבי פתח תקווה, רואה בסולומון מודל לחיקוי.
ואם נחזור להפקת הלקחים מעידן גאידמק, כשהגיעו שמות גדולים, היה לנו ברור שהם מגיעים מקסימום לשנה. וכאן, ודווקא בגלל הכסף הגדול, הקנייה חייבת להיות לטווח הארוך, עם שמות כמו סנטיאגו אוקמפוס, שברור שלא יישאר רק לשנה. המועדון צריך לצרף שחקני איכותיים עם ראייה לעתיד, כאלה שיוכלו להימכר בהמשך ברווח, גם אם הם יעלו בהתאם.
לצד השמות הגדולים שאני מאמין שיגיעו, חובה שיהיו גם שחקני בית שיובילו את החזון הזה. שמות כמו אביאל זרגרי, רוי דוגה, רז ברוכיאן ועוד שחקנים עם זיקה מבטן ומלידה לבית"ר ירושלים, כאלה שגדלו במועדון, ישבו ביציעים בטדי והאוהדים יכולים להתחבר אליהם, מה שמביא אותנו לנושא לא פחות חשוב.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר בוודאות על הבעלות החדשה, הוא שאף אחד מהאוהדים לא אדיש לה, לטוב ולרע. כמובן שתוצאות טובות ומומנטום חיובי יובילו לתגובות בהתאם ותמיכה מצד הקהל, אך גם להפך. קרה כאן דבר באמת היסטורי, שידברו עליו בכל מקום בישראל, וטוב יעשו בבית"ר אם לא יילחמו במי שמתקשים כרגע לקבל את המהלך, אלא ידברו וינסו לקרב.
אם זה היה תלוי בי, הייתי פונה לכל אותם אוהדים, קורא להם לבוא ולשמוע, מקרב אותם והייתי גם מציע לתת להם להיות שותפים בחלק מההחלטות. כמובן שאני לא קורא לוותר מול ההתנגדות לעסקה, אך הפתרון הוא לא להילחם, אלא לחבק. אותם אוהדים שעדיין לא מצליחים לעכל את המהלך הזה, הם הפנים והצבע של הקבוצה, והולכים אחריה לכל מקום.
מי שמגיעים להפגין בימי שישי ורוצים להעיר את השחקנים הם בסך הכל אוהדים נאמנים שרק רוצים את טובת הקבוצה. וכשחקן, אני זוכר שבסיום כל אימון היינו מוקפים בהם, הכרנו את השמות שלהם, את הילדים שלהם ואץ הבעיות שלהם, והרגשנו שזה נותן לנו כוח. כשיתאפשר, אני קורא לפתוח עבורם לרווחה את שערי בית וגן. כי בסופו של דבר, בעלים, מאמנים ושחקנים - כולם באים והולכים. אבל האוהדים איתנו עד יומם האחרון, וכך גם ראוי להתייחס אליהם.
