כן, ברוכים הבאים לעוד סיכום שנה. עברתם כנראה לא מעט מאלה בדרך, ובכל זאת - 2020 היתה שנה משמעותית. שנה שבה קרו לא מעט דברים (יותר רעים מטובים, יש להודות), מה שהשפיע בסופו של דבר גם על הכדורגל שלנו. הנה הם חמשת אנשי השנה האחרונה שלי ב-2020 - עם כבוד מלא ומוחלט למנצח הבלתי מעורער.
ולדימיר איביץ'
הכדורגל הישראלי, כידוע, ראה הרבה אלופות. גם ראה הרבה מאמנים גדולים: פיגורות כמו דרור קשטן, אברהם גרנט, אלי גוטמן או ברק בכר. לכל אחד מהם, ולרבים אחרים, היתה בוודאי השפעה כלשהי על הקבוצה שלו - ועדיין, ספק אם היתה בכדורגל הישראלי קבוצה שנבנתה עד כדי כך בצלמו של המאמן שלה. מכבי של השנתיים האחרונות, לרע ובעיקר לטוב, תיזכר כ"מכבי של איביץ'" - קשת עורף כמוהו, קשוחה כמוהו, ווינרית כמוהו.
כמובן שבתוך הקבוצה של מכבי ת"א היו פרטים נוצצים - חוליית הגנה נהדרת, דן גלזר שעלה כפרח באמצע (בעיקר בשנה הזו), או יונתן כהן שמבליח ומספק רגעים של קסם בחלק הקדמי. אבל מעל הכל, היה שם איביץ' שידע לקחת את הבסיס הלא רע הזה - ולעשות ממנו אגודת זרדים שקשה לפצח. ואם כל זה לא מספיק לכם, אתם מוזמנים להעיף מבט על מכבי תל אביב בלעדיו - וכמה אוהביה (וניתן להניח שכמה ממנהליה ושחקניה גם) משוועים שיקרה הנס, והוא איכשהו יחזור לקרית שלום. 2020 היתה (בגדול) השנה שבה מכבי תל אביב המחישה את הפער בינה לבין שאר הכדורגל הישראלי, וזה קרה בעיקר בזכות המאמן הסרבי - ובזכות מישהו שיופיע בהמשך.
מנור סולומון
לשאלה "מיהו הכדורגלן הישראלי של 2020" יש, כצפוי, יותר מתשובה אחת - והיא בעיני המתבונן. ערן זהבי, כמו תמיד, היה במרכז הכותרות גם השנה, אבל קשה להגיד ש-2020 היתה שנה גדולה מבחינתו. דן גלזר היה הלב של אחת האלופות הכי דורסניות שהיו כאן, אבל סיים את השנה לא מספיק טוב - ובכל זאת, עדיין שלט בליגה הישראלית ולא מעבר. מה שמשאיר אותנו עם "המנור הקטן" - שהפך ל"מנור הגדול".
בשנה שבה לא היו המון סיבות לגאווה, סולומון לא הפסיק לתת בראש - הן במדי שחטאר (כולל בליגת האלופות, כולל מול ריאל מדריד!) והן בנבחרת, שם הוא הולך ותופס מקום של קבע בהרכב, כשחקן מפתח אצל ווילי רוטנשטיינר. ומעל הכל, הוא האנטיתזה המושלמת לכל הבעיות של הכדורגל הישראלי: הוא התנתק מהביצה החמימה והלך למקום שבו החורף קשה במיוחד; הוא לא פחד או הרגיש נחות בפני אף אתגר; הוא לקח כל הזדמנות שקיבל בשתי ידיים. את 2020 הוא סגר עם שער בכורה נאה במדי נבחרת ישראל. ב-2021 נוכל רק לקוות לעוד כמה שערים כאלה, ובעיקר להמשיך ולראות את הכישרון הישראלי - סיפור ה"פיל גוד" המושלם של שנה אפורה ומדכאת.
משה חוגג
אם היה ניתן לספור מי האיש שהוזכר הכי הרבה פעמים בתקשורת השנה, כנראה שאין תחרות לבעלים של בית"ר ירושלים - מפטר מאמנים, בונה ומפרק צוותים מקצועיים שלמים, מביע את דעתו מעל כל עץ רענן (ובכל קבוצת פייסבוק) - בניגוד לבעלי הקבוצות של פעם, שהיו מתראיינים פעם בדור, ולרוב תופסים מקום חמים ביציע - הוא מסמל את הבעלים של 2020: דעתן, מבין שתדמית היא חלק מהסיפור ומתעקש לכתוב בעצמו את הנראטיב של הקבוצה שלו.
אבל מעבר לחיבתו של האיש לכותרות, חוגג גם עשה השנה דבר מה משמעותי. המהלך שלו, שהגיע לקראת סוף השנה, לשינוי מבנה הבעלות בבית"ר ירושלים ויצירת התיקון ההיסטורי, במועדון שסבל שנים מעול הגזענות והאלימות, הוא ככל הנראה (אם לשאול מונח מדמות אחרת בערוץ הספורט) "המהלך המדויק" של השנה. לא תמיד קל לאהוב את חוגג; בהרבה מקרים, נדמה שהאמביציות שלו והשאיפות הגבוהות מכשילות את מצבו של המועדון שהוא מחזיק. אבל ייתכן מאוד שאותן אמביציות בדיוק גם ייקחו את בית"ר ירושלים - סוף סוף - אל הארץ המובטחת. משה חוגג הוא אחד מהאנשים של 2020, והשאלה מספר אחת שסובבת סביבו היא: האם הוא יהיה איש השנה גם ב-2021?
מיץ' גולדהאר
בכל הקשור לכדורגל הישראלי, אין קבוצה גדולה ממכבי תל אביב. היא זו ששלטה (רוב) השנה ביד רמה, התגברה די בקלות על תקופת ה"פייר פליי" והוכיחה שאם אתה בונה את החומר המקומי שלך בצורה נכונה, תוכל להסתמך עליו בשעות קשות. אבל עם כל הכבוד לאיביץ', גלזר או יונתן כהן - עם כל הכבוד שבטח מגיע לדמויות שכיכבו בעבר במכבי, כמו ג'ורדי קרויף או ערן זהבי - בסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר בבעלים שיושב בקנדה. מיץ' גולדהאר הוא, בסופו של דבר, סוד כוחו של המועדון המצליח ביותר בכדורגל הישראלי - וגם אוהדי מכבי, שכמו כל אוהד רדופים ומפחדים תמיד, יודעים שכל עוד הוא הבעלים, מכבי תדע להסתדר. גם אם שנה אחת הקבוצה לא תצליח, יהיו לה את כל הכלים לבנות מערכת מקצועית שנים קדימה - ולחזור חזקה אפילו יותר מהפעם הקודמת.
וגולדהאר עשה עוד מהלך ב-2020: ההחלטה, הבוודאי כואבת, לשחרר את עומר אצילי ודור מיכה מהקבוצה, בעקבות הפרשה הבעייתית בה הסתבכו. האם המניע היה כלכלי, מוסרי, או אולי בכלל אישי - זה עוד ניתן לוויכוח. אבל יותר מכל, הצעד הזה - שהרים סטנדרט מוסרי חדש לכל הכדורגל הישראלי, ויטיל צל גדול על מי שיבחר כן להעסיק את אחד משני השחקנים (ע"ע חלון ההעברות של ינואר) - הוכיח את המשפט הקלישאתי "אין אדם שגדול יותר מהמועדון". בצעד אחד, לא פשוט ובטח לא פופולרי (חסרונם המקצועי של השניים מורגש מאוד מאז שעזבו), גולדהאר לקח את הסיסמאות מהשלטים - ושם אותן על השולחן. בכך, הוא הוכיח יותר מכל, כמה התחזק המועדון שהגיע אליו לפני יותר מתשע שנים.
איש השנה בכדורגל הישראלי: האוהד שלא ישב ביציע
כי עם כל הכבוד לשחקנים, למאמנים או לבעלים - כנראה שלא היה גורם שהשפיע יותר על הכדורגל הישראלי בשנת 2020 מאשר (אם לשאול מונח מרפי רשף) אותו כסא ריק. חסרונם של האוהדים במגרשים, ברוב המוחלט של משחקי הכדורגל שנערכו ב-2020, היה הפקטור המוביל באיך שהכדורגל שלנו נשמע, נראה, ובעיקר הרגיש. נכון, הכדורגל הישראלי אף פעם לא היה אינטנסיבי, מהיר או חד כמו מקביליו באירופה. אבל היה לו טעם, וצבע, וזהות מקורית שהגיעה מתוך היציעים. ובשנה הזו, בצל הנגיף שהעיב ומירר את חיינו, הצבע הזה נעלם. וכל משחק שראינו השנה, מקטן ועד גדול, הרגיש דהוי יותר, חלש יותר ומעניין הרבה פחות. החיסרון של הקהל מוריד באוקטבה - אולי אפילו יותר מאחת - את סם החיים של כל ענף ספורטיבי: העניין. היכולת להחזיק את עצמך מרוכז בדבר עצמו, ללא הסחות דעת. הוא משפיע על הקבוצות, על הבעלים, על השחקנים שעולים לדשא, על הגופים המשדרים - על כולם.
אז נכון, הרבה זמן המאבק היה על עצם קיומו של הספורט בתוך הקורונה, והקהל נדחק לקרן זווית - מתוך הבנה של סדרי עדיפויות. אבל כדורגל בלי קהל הוא לא מציאות שאפשר לחיות איתה לאורך זמן. בטח לא באופן קבוע. הוא מרוקן מתוכן את הענף שעליו כולנו יושבים, וזה דבר שאי אפשר לתקן באמצעות עריכת סאונד משוכללת (טובה ככל שתהיה). יש הרבה משאלות לשנה החדשה שאנחנו מחזיקים בתוכנו - הנה משאלה ספורטיבית אחת: תחזירו את הקהל למגרשים. גם במספרים קטנים. הכדורגל הישראלי פשוט לא יכול בלעדיהם.
