"ועלינו לאוויר, פודקאסט בצהוב-שחור - פרק מיוחד שכל מטרתו היא לדבר על ההסכם, להציג את כל הטענות כמה שנוכל לפחות, גם בעד וגם נגד".
קצת לפני המשחק הפיקנטי מול בני סכנין וכמה ימים אחרי שלראשונה היו בצד השני של המתרס של חבריהם לאהדת בית"ר ירושלים על רקע מכירת חמישים אחוז מהקבוצה לבעלים ערבי, במשפחת נקש נערכים לפודקאסט יוצא דופן של רגע יוצא דופן בתולדות המועדון.
"אני רוצה להגיד דבר אחד, שלוש מילים: 'יש ערבי בביתר'. כן, 'יש ערבי בבית"ר'. איך שלא תסתכל על זה, יש ערבי בבית"ר. אבל אני חושב, אמרתי לך שזה לא צריך להיות אישיו. לא, זה בשביל לנקות את זה משולחן התקשורת".
"ראיתי ברשתות וכל מיני מתנגדים להסכם. 'אנחנו מאבדים את הצביון', 'אנחנו מאבדים את הזהות הבית"רית'. אז אני שואל מהי הזהות הבית"רית, זה גזענות? זה שנאת האחר? זה אלימות? אם זאת הזהות הבית"רית אני מוכר אותה בעד מסטיק עגול, כיף. קראתי את הנדר הבית"רי של תנועת בית"ר. וואלה, לא ראיתי שם בשום מקום לשנוא ערבים".
"אנחנו באים מבית בית"רי, ואבא שלנו שיחק בקבוצה. לא יודע כמה יכולים להסביר לנו מה זה צביון כשהאבא שלנו בא מתוך זה".
פתיחה חדשה היסטורית
אבי נקש מוכר רק לאוהדים מושבעים של המועדון אבל יש לו ברזומה פנדל מנצח ברבע גמר הגביע מול הפועל תל אביב בשנות ה-70. שלושת הילדים שלו - משה, עידן, ועוז הם הבעלים של "פודקאסט בצהוב-שחור" שבימים היסטוריים כאלו מוצאים את עצמם בצד של אלו שתומכים בהסכם בין משה חוגג לשיח' חאמד בן ח'ליפה - אם תרצו, "הרוב הדומם" כבר לא דומם.
"נניח שבסופו של דבר הכל 'עורבא פרח', וזה סתם, עשו סיבוב עלינו, אני עדיין חושב שהרווחנו מכל המהלך הזה שקרה פה, עצם זה שעכשיו גם התקשורת וגם ביציע מבינים שזה לא הסטיגמה של פעם, זה לא הגזענים, 'הבבונים', כבר עשינו משהו".
"יש דבר אחד שכבר שקרה והוא טוב, זה שהרוב הדומם כבר לא דומם. בשבילי זה באמת איזה רגע, איזשהו 'פיק', איזה שהוא שיא בחיים שלי כאוהד בית"ר".
"אם חוגג אי פעם יחליט שהוא עוזב, כן נוכל לשלוף את הקלף הזה שהרוב הוא כבר לא דומם, זה לא היה עד היום".
2013 - סדאייב וקדאייב
ארגון לה פמיליה ציין השנה 15 שנה לקיומו, כשגולת הכותרת שלו הייתה ההתנגדות האלימה להגעתם של סדאייב וקדאייב המוסלמים למועדון ב-2013. האירוע ההוא הוביל להקמת בית"ר נורדיה, ולכך שקהל שמוגדר כשפוי הפסיק לבוא למגרשים, במקום להתעמת עם האוהדים הגזענים. הפעם, כמו שראינו במפגן התמיכה המרשים ביום שישי, העסק שונה.
"אז זה היה מהלך של גאידמק לשים אצבע בעין לאוהדים, זה לא צריך להיות אצבע בעין. בסוף מה זה משנה מוסלמי, יהודי, נוצרי, מה זה משנה? שחקני כדורגל, נכון? כל הגורמים במשוואה הזאת רצו שזה ייכשל באמת. רצו שזה ייגמר בפיצוץ. אף אחד לא בא ממקום של 'אני מביא לפה' כדי לעשות שינוי, זה מה שקורה היום".
"היום פשוט יש יותר מידי מה להפסיד. כשאתה שומע את השם של בית"ר נקשר יחד עם שמות כמו פאריס סן ז'רמן ומנצ'סטר סיטי, אז אתה אומר בוא'נה, אלוהים ישמור, אני לא רוצה לפספס את זה".
"חמש שנים מהיום אני חושב שבית"ר ירושלים תהיה קבוצה שכל שנה מתמודדת על אליפות בארץ, ולוקחת גם עוד חמש שנים כמה תארים. קח אותי קצת יותר רחוק מחמש שנים, גם המנון ליגת אלופות בטדי".
יום שישי - "משה חוגג בן *ונה"
לכולם ברור שהקורונה טרפה את הקלפים. כשאין קהל במגרשים להתנגד בקולניות, וכשיש הסכם מול איחוד האמירויות אותו הוביל אחד שנחשב משלהם, האוהדים צריכים לחשב מסלול מחדש במהירות עצומה.
"בתוך 'לה פמיליה' הרבה שם מונעים מכוח האינרציה של הגזענות, הם לא באמת גזענים, בסוף אחרי שהעשן ישקע אני חושב שכן יכול להיות איחוד של כל האוהדים, וזה יכול ללכת לכיוון טוב".
כאן גם מתברר הקונפליקט האמיתי - לאו דווקא בין מתנגדי ההסכם לתומכיו, אלא קונפליקט עם השדים הפנימיים של כל אחד מהם.
"זו בעיה להיות ילד ביציע שאתה שומע שכולו מקלל 'מוות לערבים'. זה סוחף, אני מבין למה זה סוחף ילדים כי הם משתכרים מהאווירה והצעקות. אבל כשמתבגרים וחושבים על זה בשום שכל, אז מבינים שאין מקום לדברים האלה".
"הייתי גזען. קראתי קריאות נוראיות. ואז כשאתה גדל אתה מבין דברים בחיים. קיבלתי פרופורציות בצבא ואני מודה על כך. אני עברתי תהליך, והיום אני גאה להיות זה שאומר 'די לגזענות', בתור אוהד בית"ר. אני שמח להוביל את הקול הזה ולהביא את השינוי הזה".
