אחד השינויים החשובים בבלומפילד חתומים על שמו של משה סיני. אחרי עונה סבירה כמנג'ר מקצועי, החל הסמל האדום לצבור הפסדים ואיתם לצבור גם יותר ויותר שונאים ביציעים. כמו שקורה לרבים שהיו כוכבים במועדונים בהם שיחקו, ברגע שהם חוצים את הקווים וממונים למאמנים, נגמר להם הקרדיט.
וככה, מדי שבוע היה חוטף סיני קללות מהקהל שישב מאחורי הספסל שלו. השרופים של הפועל ישבו אז בשער שבע וסיני היה להם כמו מטרה מתחת לפה. אחרי עוד ועוד קללות ונאצות, החליט המנג'ר לעשות מעשה. הוא הורה להנהלה להעביר את הספסלים לצד השני של המגרש, מתחת למתונים שישבו ביציעים 1 ו-2. מאז ועד היום הסטטוס קוו נשמר והשרופים בכלל יושבים מאחורי השער. הציניקנים יגידו שזה ההישג הגדול שלו מאז פרש ממשחק פעיל.
יש שיגידו שהאוהדים לא אוהבים אותו. כלומר הם כן, אבל לא כמאמן. כשחקן הוא היה הסמל שלהם, הכוכב שלהם. הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה מותג. מותג ששיקף יותר מכל את ה-DNA של הפועל תל אביב.
מספר 7 באדום היה המראה של הקבוצה. הוא הביא איתו מיפו קשיחות, פיזיות, עוצמה, אפרוריות ווינריות, מנהיגות וחדות. הוא היה שחקן של תכלס. הרבה תכלס 0:1 קטן היו לו במדי הפועל. וגם הרבה תארים. אז הם התאהבו. גדול הדור הם קראו לו. ועדיין, כמאמן זה לא הספיק לו. ההפך. בין רגע הוא הפך עבורם מלב אדום לסדין אדום.
היום לכך כמה סיבות. המרכזית: התוצאות. המשנית: העימות עם האוהדים. לא רק שלו, אלא גם של הקרובים לו שדאגו לשמור על שקט תעשייתי ביציע. הם הצליחו לשמור על מקומו ארבע שנים, אבל הכישלונות המקצועיים הכריעו את הכף והוא עזב.
לזכות סיני יאמר שהוא קיבל את המושכות באחת התקופות הקשות של המועדון מוולפסון. תקופה של התפרקות כלכלית וניהולית שהשפיעה ישירות על הפן המקצועי. אבל את הקהל בשער 5 זה לא עניין. ההפך. הם לא עשו לו שום הנחה והפכו אותו למוקצה מחמת מיאוס. כל כך מוקצה שהם לא שכחו לו את התקופה הכושלת על הקווים, גם בחלוף עשרות שנים. בכל פעם שהשם סיני עלה כמועמד לחזור הביתה, הקהל נעמד על רגליו האחוריות ודאג לסגור לו את הדלת בפרצוף.
אדם אחר אולי היה נפגע, שומר מרחק מהמועדון ועושה לביתו, אבל לא סיני. הסמל לא ויתר על החלום והמשיך להיות קרוב לאנשים סביב המועדון. נדמה שהוא תמיד היה שם. מחכה בסבלנות לרגע הנכון. שמשהו יקרה והוא ישלים קאמבק כמאמן. עם הגעתם של ניסנוב ושות' לוולפסון, נדמה היה שהגיעה השעה, אבל לא. המהלך הזה סוכל. היום נדמה שנמצאה הנוסחה: סיני יחזור לקדמת הבמה, אבל כמנג'ר מקצועי. נציג הבעלים אם תרצו.
מה זה אומר? לא אכנס כאן לכל התפקידים שנושא איתו התואר המחייב, אבל אם נעסוק לרגע בכותרת: סיני צריך להכניס לניהול של הקבוצה את הפן המקצועי. את הידע המעשי, הבנת המשחק והכרת השוק המקומי, דברים שחסרים לבעלים הנוכחיים. סיני יצטרך לקחת על כתפיו את האחריות ולשחרר את ניסנוב גרופ מהאש.
חשוב לציין, בעוד מאמן צריך לייצר תוצאות בטווח הקרוב, מנהל מקצועי צריך להביט לטווח הרחוק. הוא צריך להניע תהליכים שישקמו את ה-DNA של המועדון, דבר שסיני כאמור מכיר טוב יותר מכל אחד אחר. הבעיה היא שלהפועל אין כרגע את הזמן הזה. כרגע הם חייבים לכבות שריפות. לסיני אין מאה ימי חסד. הוא צריך להיות הקול השפוי בכל השיגעון שאחז במועדון. הסמכות המקצועית שתנסה להוציא את הפועל מהביצה בו היא שקועה כבר תקופה ארוכה. כאן ועכשיו. לא מחר ולא בעוד עונה.
הצעד הראשון היה למנות מאמן. על פניו צעד בסיסי שלא לומר טריוויאלי, אבל אם בוחנים אותו לעומק, הרי שמדובר בצעד שיקבע רבות את עתידו ואת עתיד המועדון. לסיני היו שתי אופציות. הראשונה, להחתים מאמן מנוסה עם רזומה עשיר, שייקח את המושכות באופן מלא וינסה לנפק תוצאות, סוג של אוטוריטה. למשל ניר קלינגר. האפשרות השניה היתה להביא מאמן צעיר שיהיה בן חסותו של סיני ויקבל את מרותו, משנתו ודרכו. מאמן שלמעשה יחזיר את סיני בצורה עקיפה לקווים. מאמן כמו מסאי דגו למשל.
המנג'ר בחר באופציה הראשונה. סיני לא רצה להמר והחליט להביא מאמן מוכח. מאמן מוערך שיוכל לספוג את כל האש אליו. נשמע לכם מוכר? כן, נכון, סיני פעל בדיוק כמו הבעלים שלו. מבחינתו בצדק. אחרת, במידה והיה מביא מאמן צעיר והקבוצה לא היתה מצליחה להתאושש, גם הכישלון הזה היה נדבק אליו. אז עכשיו הוא יכול לשבת בשקט, ליהנות מהרגע ומהמעמד, ולכלכל את צעדיו.
