דווקא נגד הקבוצה בה גדל, רוני לוי (אולי) מצא את הדרך אל האושר: בית"ר ירושלים הביסה הערב (ראשון) 0:3 את מכבי נתניה, מחקה מעט את הרושם מהתבוסה הקשה למכבי ת"א, ובעיקר תתרשם מיכולת חדה ומדויקת של שחקניה. מנגד, המארחת ממשיכה בפתיחת עונה חלשה, ונראית בעיקר אובדת עצות על הדשא.
בשיר שכתב יהונתן גפן ליצחק קלפטר, "לוקח ת'זמן", נכתבה השורה הגאונית ש"אם מתחשק לי לא להיות עצוב, אז אני נוסע לכיוון ירושלים". אבל נדמה שלירושלמים, בטח לבית"רים שבהם, אם מתחשק להם לא להיות עצובים - הם נוסעים לנתניה: לפני קצת יותר משבועיים, היא זכתה שם בתואר היסטורי כשהניפה בו את גביע הטוטו, והערב היא אולי רשמה שם נקודת מפנה נוספת העונה.
ובראש ובראשונה, אחרי שחטפה מ(יונתן) כהן, בית"ר סוף סוף מצאה את הפיתרון: לוי. גארסיה נתן משחק נפלא, ולצד הכישרון שלכולם ברור שקיים אצלו, הוסיף גם יעילות. שחקן הכנף בישל, סחט פנדל ובאופן כללי ניצח בנוק אאוט את המאץ' אפ עם ויקי כחלון, המגן הימני של מכבי נתניה. גם עלי מוחמד רשם הופעה מצוינת מול קבוצתו לשעבר, בה הראה בדיוק בשביל מה הביאו אותו, ובאיזו יכולת הוא יכול להיות הברומטר לשינוי שאמור לעבור על הקבוצה של חוגג, אוחנה, בניון ורוני לוי.
השבוע הקרוב עומד, אצל כל הישראלים, בסימן של חשבון נפש, ונדמה שהנתנייתים יגיעו אליו עם חתיכת חשבון משלהם. דראפיץ' וברדה לא הצליחו למלא כהלכה את החור שנפער כתוצאה ממכירת עלי מוחמד לבית"ר (אלמוג כהן רחוק מלהיות תחליף מספק), גם אולסק שכבר היה בדרך החוצה הוא כנראה לא מה שהיהלומים צריכים במרכז השדה. בצ'יראיי רחוק מהיכולת של העונה שעברה, ובאופן כללי אחת המרעננות הרשמיות של הליגה נראית חלשה במיוחד מפתיחת העונה הנוכחית.
אחרי פתיחת עונה מסויטת, עם לא מעט שמועות ומחולי שדים כמו שרק בירושלים יודעים לייצר, הבית"רים יוכלו לצאת לפגרת הנבחרות עם חיוך אמיתי. הערב ראינו טעימה, לא מושלמת, למה בית"ר מסוגלת להגיע כשהיא קמה על הצד הנכון שלה. האם בכל בוקר היא אכן תתעורר כך? ספק, אבל כמו שנאמר רבות בעבר, כזו היא הקבוצה הירושלמית. נעה תמיד על חבל דק של רגש, בין תהום של כעס לפסגות של שמחה. אם רק תחווה יותר כמו במחצית הראשונה הערב באצטדיון היהלום, לחוגג יהיו סיבות לשמוח.
