תנועת בית"ר ההיסטורית הוקמה על בסיס תפיסה קשת עורף. מגוב ריקבון ועפר, בדם וביזע, יוקם לנו גזע, גאון נדיב ואכזר, נכתב בהמנון שהיווה את יסוד התנועה ע"י זאב ז'בוטינסקי. יותר ממאה שנים אחרי, הרחק מאוקראינה בה נולד ז'בוטינסקי, יורשתה החוקית של תנועת בית"ר על המגרש חצבה, מגוב ריקבון ועפר, ניצחון חשוב. בית"ר ירושלים גברה הערב (ראשון), 0:1 על הפועל תל אביב, וחזרה למסלול הנצחונות אחרי ההפסד למכבי חיפה. ניר קלינגר רושם הפסד ראשון בעידן שלו, וראה קבוצה שהיה לה הרבה רצון, אבל ממש מעט יכולת.
אלה היו שתי מחציות הפוכות. לא מבחינת המגמה, אלא בעיקר מבחינת רמת המשחק: במחצית הראשונה שתי הקבוצות ניסו ושאפו להבקיע. הירושלמים היו הטובים יותר על הדשא, אבל גם התל אביבים לא טמנו ידם בצלחת, ובאופן כללי ראינו משחק טוב וער. במחצית השנייה הפועל, שהיתה בפיגור, ניסתה להשוות (וגם שלחה לא מעט כלים התקפיים מן הספסל), אבל הוכיחה שהיא פשוט קבוצה פציפיסטית: היא לא באה לכאן כדי לתקוף. החלק הקדמי של האדומים הוכח בחולשתו, והוא אולי הנקודה שהכי זקוקה לחיזוק בעתיד, אם הפועל רוצה להשתפר ולברוח מן התחתית מתישהו.
בית"ר, מנגד, בוודאי תהיה מרוצה מרוח הלחימה, מהיכולת לנעול את השער בחצי השני ולשתק את ההתקפה של היריבה המושבעת, ומעל הכל מפרדי פלומיין: החלוץ הצרפתי, שסופסל במשך תקופה ארוכה ונעלם מהרוטציה של רוני לוי, קיבל היום את ההזדמנות בהרכב ולקח בענק עם שער ניצחון. הירושלמים גם הם לא הרשימו, בטח לא העיפו ניצוצות, אבל הקהל של בית"ר באמת לא צריך יותר: ניצחון בבלומפילד על הפועל ת"א, גם אם בא בקושי, תמיד יתקבל בברכה.
ביום רביעי תעלה הפועל ת"א לאותו אצטדיון, לדרבי הגדול מול מכבי. מה יש לה להציע? נכון למשחק שהיה הערב בבלומפילד, מעט מאוד. רוח קרב יש שם, גם הגנה סבירה, אבל כמעט ולא ראית מצבים ליד השער של איתמר ניצן. הנבואה אמנם ניתנה לשוטים, אבל אפשר בזהירות להתנבא שדניאל טננבאום ישמור על רשת נקייה גם אחרי המשחק היוקרתי.
ואחרי ככלות הכל, גם המשחק הזה היה רחוק בעיטה אחת מדויקת של עמרי אלטמן, מלהסתיים לגמרי אחרת. כל התיאוריות, והמספרים, והמגמות, בסוף מתנקזים לרגע אחד שבו טל בן חיים, מכביסט בכל רמ"ח איבריו, שלח את הפועל בראש מורכן לקראת המשחק עם חבריו לשעבר. זו המקריות של המשחק הזה, כמו כל משחק הכדורגל, אבל אין בו כדי לקחת את החולשה שהפועל הציגה ברוב שלבי המשחק.
המפגש בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א נודע, ובצדק, כמשחק הפוליטי ביותר בכדורגל הישראלי. מחד, הזרוע הספורטיבית של מפא"י, ההתיישבות העובדת ומפלגת העבודה; ומנגד צאצאיהם (גם אם לא הביולוגיים) של תנועת החרות והליכוד. ואם תרצו, המשחק שקיבלנו היה מטאפורה מושלמת גם למצבם של הפוליטיקאים: מהוססים, אימפוטנטים וחסרי יכולת הכרעה. ואם אצל הפוליטיקאים עוד אפשר בסוף להקים ממשלת אחדות (גם אם הסיכויים מתמעטים מיום ליום), על הדשא של בלומפילד היתה אחדות, אבל רק בבינוניות ובחוסר האופק.
לערב הזה בבלומפילד היו את כל התנאים לספק קונצרט: קהל גדול ורעב, שתי קבוצות עם רצון גדול להוכיח, ויריבות אדירה שתספק את הרקע. אבל מה שזעק לשמיים הוא הפער בין התפאורה לבין התצוגה של השחקנים. בית"ר ירושלים תיקח את הנקודות האלה, אבל גם היא בסתר ליבה תדע שהיא חייבת להשתפר, והפועל? בהפועל הייאוש לא נעשה יותר נוח עם הזמן.