כמו במשחק נגד קרית שמונה, גם הערב הקבוצה בצהוב לא העיפה ניצוצות. לא סיפקה לקהל את הקונצרט שהוא אולי רצה, לא דהרה או הלהיבה, אבל עשתה מה שצריך. זה, אם תרצו, המכביזם החדש שאיביץ' ניסח: להביא את התוצאה הסופית, בכל מחיר, לרוקן את היריב מהיכולות שלו ולסיים את הערב כמחייכים. במילים אחרות, זה לא כל כך טור שערי הזכות של הצהובים - כמו טור שערי החובה, שממשיך להישאר על אפס, גם אחרי המחזור ה-12 של ליגת העל.
הפועל תל אביב תוכל לספר לעצמה שהיא מתוסכלת: היו לה את הרגעים שלה בדרבי הזה, בעיקר בתחילת המחצית השנייה, כשהיה נדמה שהשער האדום מרחף באוויר. אבל בסופו של דבר, אלה היו נסיונות עקרים. גם כשהיא הגיעה קרוב אל השער, היא לא הצליחה לממש את זה לכדי הבקעה, ואפשר לספור על יד אחת את המצבים האמיתיים שהיו לקבוצה של ניר קלינגר. וכשאתה רודף במשך משחק שלם, גם האוויר בריאות נגמר, ובסוף הגיעו הפנדל והשער השלישי שסגרו את הסיפור בדרבי התל אביבי.
קלינגר יוכל לצאת מרוצה מהרצון, מההקרבה, מהאמונה, מכל המילים היפות שאפשר לכתוב כשאין לך משהו להציע ברמת החומר. בשורה התחתונה הפועל תל אביב היא קבוצת כדורגל לא טובה מספיק, בטח לא טובה מספיק כדי לתת פייט למועדון הצהוב, שמגלה עליונות בעיר - ובמדינה כולה.
זה מצב העניינים בעיר העברית הראשונה: במשחק נתון, הוא יכול להשתנות קמעה, לפעמים הפועל תוכל לחלץ תיקו - אבל בסוף, יש מועדון אחד גדול בעיר הזאת, והוא הראה את כוחו הערב. זה בא לידי ביטוי אפילו ברשימת הכובשים: אבי ריקן, שטרף כמו פיטבול את ההזדמנות שקיבל בהרכב, יונתן כהן שהולך ומסתמן כסופרסטאר הבא של המכבים, ואילון אלמוג עם המסמר האחרון - כמי שמסמל את העתיד הבוהק של הצהובים.
אפשר לדמיין שיש מאבק, אפשר להסתכל על הפער בטבלה שעדיין מצומצם, אפשר לחשוב שיש על מה להיאבק. המציאות היא שיש מכבי תל אביב, ויש את כל היתר. ואת זה, במוקדם או במאוחר, כל הליגה תבין.
