אם תשאלו את משה חוגג מה היה רגע השיא שלו בבית"ר ירושלים, יש סיכוי גדול מאוד שהוא יאמר לכם שהיו אלה קריאות העידוד לעבר עלי מוחמד בסיום ה-0:2 על בני יהודה ביום ראשון. עבור חוגג היה זה ניצחון כפול: הראשון מקצועי - עלי מוחמד כבש את השער הראשון שלו אי פעם בליגת העל, והניח כנראה חותמת סופית על העסקה המשתלמת הראשונה שלו מאז עלה לבירה. השני היה גם ערכי - חוגג הוכיח לעצמו ולכולם שיש דרך אחת לשבור מחסומים חברתיים בבית"ר ירושלים, והיא עוברת רק איפה שיש כדורגלנים מצוינים כמו מוחמד, וקבוצה עם פוטנציאל כמו זו שנבנתה סביבו. לא חינוך צדקני, לא נזיפות בתקשורת, לא איומים של משטרה - רק כדורגלנים מצוינים.
ומוחמד הוא חתיכת שחקן מצוין. יותר מזה, מדובר כנראה בשחקן הכי טוב בליגה והשחקן הכי משפיע אחרי דור מיכה. כוכב מכבי תל אביב הרוויח ביושר בעונה שעברה את הכוכבית שהוא שם מעל הטייטל של מוחמד, אבל גם הצל הזה לא מסתיר את ההישגים הנהדרים של מוחמד בבית"ר. כי כשמשה חוגג ויוסי בניון רצו להביא את הקשר, הם חיפשו שחקנים שיגדלו עם המועדון. כדורגלנים עם פוטנציאל רחב יותר ממה שהפיקו עד אז, ובמקרה של מוחמד השמיים הם באמת הגבול. כבר עכשיו, אם יהיה בריא, מוחמד בדרך לספק את העונה הכי טובה שלו בישראל. הקודמת הייתה 2017/18 במדי מכבי נתניה, אז בישל שלושה שערים אבל לא כבש. העונה יש לו כבר שני אסיסטים וגול אחד. ואנחנו רק אחרי המחזור השמיני.
כבר היום אפשר לקרוא לקבוצה בית"ר מוחמד ירושלים. אחרי שמיכאל אוחנה נפצע, היה חשש גדול במועדון מפני קריסה. אפילו הלם. אבל עם כל הכבוד לאוחנה, את מוחמד באמת אי אפשר להחליף. מדובר בקשר שעובד בשביל שלושה במגרש. תראו איך מכבי נתניה נראית איתו ובלעדיו. תראו איך בית"ר נראית לפני בואו ואחרי. מוחמד הוא שחקן שמחבר קבוצה. שחקן שמגדיר מוסר עבודה. שחקן שמעצב סגל. מצפן אמיתי מחוזק בדבר לא פחות מרכזי: אהבה למשחק. מוחמד כל כך אוהב את המשחק, שכמה ימים אחרי בואו לארץ אחרי החתימה בבית"ר, נתקלה בו חבורת שחקנים חובבים בעיר רחובות. ההלם שלהם היה גדול כאשר מוחמד ושני חבריו ביקשו להצטרף למשחק המאולתר. מיותר לציין מי הצטיין באותו משחק רחוב.
עם אהבה למשחק הרבה יותר קל לטפח כדורגלן שעובד הכי קשה באימונים ורוצה כל הזמן לפתח את האיכויות שלו. כאשר בית"ר התקשתה לסגור את עסקת מוחמד סופית, היא הכינה כבר את אופציית איסמעילה סורו מבני יהודה. כל כך הכינה, שתמונה של סורו במדי בית"ר ירושלים עוצבה כבר על ידי מחלקת המדיה של הצהובים-השחורים, לצד אחת כזו של מוחמד. הסגירה ברגע האחרון עם אייל סגל הביאה לבית"ר שחקן שהוא הרבה יותר מגוון. לסורו יש עד עכשיו 0 שערים, 0 בישולים ו-0 מסירות מפתח מדויקת. מוחמד הבין השנה שכדי לגדול כשחקן הוא יצטרך לשפר את המספרים שלו.
וכל זה נעשה על רקע משהו שכבר הפסקנו לשכוח: לחץ אנושי בלתי אפשרי. מה שעבר על עלי מוחמד הקיץ היה גומר גם שחקנים הרבה יותר מוכשרים ממנו. מוחמד עמד בזה בגבורה. לפעמים הוא טועה, לפעמים הוא מחמיץ, אבל בשום שלב לא רואים עליו לחץ. בשום שלב לא קיבלנו ממנו קושי מנטלי. וזה בדיוק מה שמבדיל בין שחקנים גדולים לשחקנים מוכשרים: היכולת המנטלית. במקרה של מוחמד, האתגר אפילו היה גדול יותר מרוב השחקנים שעברו בבית"ר ירושלים אי פעם. כל זה הופך את ההצלחה של מוחמד למשהו שאסור להיות מופתעים ממנו. אבל אז נכנס גם העניין הזה של השם. ובעיית הגזענות של בית"ר. וגם אותה מוחמד ניטרל בזכות הנשק היחיד שניתן שיכול לעשות זאת: כדורגל משובח.
במשך שנים מנסה התקשורת לשדך לבית"ר שחקנים עם הקשר מוסלמי, ואפילו בכוח. בצורה לא טבעית. מוחמד מלמד את מה שאפשר היה להבין מזמן: כדורגלנים טובים בקבוצות מצוינות תמיד יתקבלו בברכה בבית"ר ירושלים. קבוצות מצוינות תמיד יבליטו את הקהל הנהדר של בית"ר. תמיד יגרמו לו לבוא למגרש ולהיות הרוב המוחלט והקובע. ועם שחקן כמו מוחמד, עוגן לשנים קדימה, יש סיכוי שבית"ר תהיה קבוצה מצוינת באמת בעוד זמן לא רב, ואולי בעוד לא הרבה שנים, הוא לא יהיה המוחמד היחיד שיריעו לו בטדי.
