ההפסד למכבי תל אביב הוריד מעט אוויר מהמפרשים של הפועל באר שבע, אז כמה טוב שיש יריבה נוחה כמו מכבי נתניה כדי להתאושש ממנו. האדומים השיגו 0:2 קליל בטרנר על היהלומים האומללים, שמרו על פער שלוש נקודות מהנמסיס שבפסגה ושמרו על מאזן מושלם באצטדיון הביתי.
הקבוצה של בכר קיבלה בדיוק מה שהיתה צריכה אחרי החוויה הלא פשוטה שעברה מול היריבה שלה בשנים האחרונות. שער מהיר של נאור סבג, איפשר לה להיכנס למשחק במהירות וביעילות, לקבל את הביטחון המחודש ולהגיע לאינספור מצבים מול השער של דני עמוס (שהיה הטוב שבשחקני הקבוצה האורחת).
ומה עם הצד המאוכזב? לנתניה יש הרבה דברים: יש לה קהל אוהדים רחב ומסור, יש לה בעלים קשוב וענייני, יש לה צמד מאמנים מוכשר, יש לה דמויות סימפטיות שכיף לאהוב ואפילו מחלקת ניו מדיה חדשנית (בטח ביחס לשממה שהיא הכדורגל הישראלי בתחום). דבר אחד חסר לה: קבוצת כדורגל. זו המסקנה העיקרית שנבעה מההפסד הזה.
זהו הפסד חמישי ברציפות ליהלומים, שנותרו עם ניצחון אחד בלבד מאז פתיחת העונה בליגה (גם הוא מול סקציה נס ציונה, החלשה שביריבות), ובעקבות ההפסד גם הידרדרו אל מתחת לקו האדום. דרפיץ' וברדה לא הצליחו באמת למלא את החסר עם עזיבתו של עלי מוחמד, ונתניה - שבעונה שעברה ידעה לבוא למגרש קשה כמו טרנר ללא רגשי נחיתות - הפגינה ריפיון, ויכולה היתה לספוג הרבה יותר מאשר רק שני שערים.
בחזרה למנצחת. שני שחקנים בלטו מעל כולם: חנן ממן וניב זריהן. השניים, שלא זכו להרבה הזדמנויות בעבר, הוכיחו שמקומם בהחלט בסגל של ב"ש כשהפגינו כדורגל טוב, ובעיקר המון רעב לחזור ולשחק. ממן בישל נהדר את השער הראשון, זריהן היה קרוב להבקיע בעצמו או לבשל שערים נוספים. שניהם הובילו את הקבוצה הערב, ועזרו לקבוצה להתאושש מההפסד בשבוע שעבר.
אז בבירת הנגב יכולים לחזור ולחייך. ב"ש שוב הוכיחה שיש לה את היכולת לנצח את (רוב) הקבוצות בפער גדול, שהיא עולה על 10 (ואולי גם 11) קבוצות בעומק שיש לה מן הספסל, והיא תהיה בסדר בסופו של דבר. נתניה, מנגד, תתעודד מהמחצית השנייה שבה הראתה שיש לה יכולת לשחק כדורגל ולתת פייט (היתה גם קרובה לכיבוש בתוספת הזמן מרגליו של בצ'יראיי, אבל השער נפסל), אבל יודעת שיש לה המון מה לתקן כדי להתמודד. האם נתניה מוכנה למאבקי הישרדות? היא תקווה שלא תידרש לשאלה הזאת, אבל ככל שהזמן עובר, היא הופכת יותר ויותר אקטואלית.
