קבוצת כדורגל מתמודדת עם לא מעט קשיים בחיי היום-יום שלה. מירידה לרזולוציות הקטנות ביותר בהגנה ובהתקפה, דרך ניהול חדר ההלבשה ועד התמודדות עם רעשי הרקע. אתמול (שני), מכבי חיפה הצהירה שלמרות כל הקשיים, למרות עלילות ירדן שועה ביום המשחק ולמרות הסערה שנוצרה סביב - היא מסוגלת לבוא לטרנר ולחזור את כל הדרך הארוכה הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן.
זה היה ערב של הצהרת כוונות מבחינת מרקו בלבול וחניכיו. הם הוכיחו שהקבוצתיות היא לפני הכל. שחדר ההלבשה נשאר מגובש למרות הכל. ובעיקר, שמכבי חיפה, לראשונה מזה שנים, יודעת להתעלם מרעשי הרקע - ואת כל זה רואים על כר הדשא. קהל האוהדים הירוקים שהגיע לטרנר, ובאמת נתן הצגה של עידוד, חזר כל הדרך לחיפה עם תחושה אחת, חזקה ומובהקת: יש לנו קבוצה שמסוגלת להתמודד עם מכבי ת"א על התואר העונה.
אבל האמת? זו רק השורה התחתונה. בין סערת שועה לבין חגיגות הניצחון, מכבי חיפה הוכיחה שוב עד כמה היא קבוצה מגוונות, ושני השערים שלה מראים זאת. השער הראשון, הקשר האחורי, נטע לביא, חטף את הכדור כ-35 מטרים משער היריבה - תוך כדי הפעלת לחץ קבוצתי לאחר איבוד כדור - ושיחרר פצצה שמסמלת את הגיוון יותר מכל. למה? כי הוא הקשר האחורי. לא שרי, לא רוקאביצה, אלא נטע לביא.
בשער השני, אותו נטע לביא, חטף שוב את הכדור והוציא מתפרצת נהדרת שהביאה לידי ביטוי את המהירות של מכבי חיפה בחלק הקדמי. מהירות של שחקנים כמו רוקאביצה, וילדסחוט וחזיזה - שהיו רק המשחק המקדים לסיומת הקטלנית של צ'ארון שרי. מרקו בלבול יצר קבוצה צעירה ודינאמית מצד אחד, אבל מנוסה מצד שני. הוא ידע לייצר היררכיה ודווקא השקט הנפשי שלו, הוא בדיוק מה שהיה חסר למועדון לחוץ כמו חיפה.
ומכאן, בסיטואציה נוחה שכזו, אשלח מסר ליענקל'ה שחר: דווקא כעת, כשמנצחים, זה המקום לא לוותר על ירדן שועה. זה המקום לתת לו להבין שעתידו רק במכבי חיפה, וזה הזמן להראות לו את הדרך לקחת חלק בקבוצתיות הזו.
למעשה, על כר הדשא דווקא הפועל ב"ש הייתה זו ששלטה בכדור. היא גם הגיעה לשניים או שלושה מצבי הבקעה, אבל לרגע אחד במשחק לא קיבלנו את התחושה שמכבי חיפה הולכת לאבד את הנקודות. המשחק של ב"ש היה שבלוני, ומי שניצח על המקהלה השבלונית היה ז'וסואה - ערן לוי לעשירים.
הוא מחלק כדורים ארוכים לתפארת ומסוכן במצבים הנייחים, אבל כשב"ש מדברת על אליפות היא נזכרת בשחקנים כמו אוגו, וואקמה, מליקסון, בוזגלו וברדה - שחקנים שהם טמפרמנטים, אינטנסיביים, מכסים שטחים ומחליפים מקומות. בעצם, קשה להבין מדוע חנן ממן הוא לא זה שמשחק מתחת לבן שהר.
בפועל, התחושה שמתקבלת היא שמשחק ההתקפה של ב"ש הוא די צפוי. הכניסה של מאור מליקסון יכולה וצריכה להפיח רוח של תקווה בבירת הנגב, אבל מכאן ועד להסתכל למכבי ת"א ומכבי חיפה בלבן של העיניים המרחק הוא גדול.
