1. אחרי "שנת שבתון" מסוימת, הוא שוב במוקד ההתעניינות. ברק בכר, אחד המאמנים המעניינים שצמחו כאן בשנים האחרונות, יעלה בשבוע הבא למשחק מול מכבי תל אביב – שוב – כשהוא במרכזו של הסיפור. הסמל המובהק ביותר של הפועל באר שבע החדשה, מזוהה גם עם התהליך שבאר שבע עברה בשנה האחרונה: חישוב מסלול מחדש. הבנה שאחרי שיא מסוים של שלוש שנים מטורפות, שלוש זכיות באליפות פלוס קמפיין מרשים באירופה בעונת 2016/17 (הטובה מבין השלוש), הגיע שפל שסימן, כמו בשירה של יהודית רביץ (מילים: יענקל'ה רוטבליט) – יש מקום לסיפור חדש.
ובאר שבע כתבה את הסיפור החדש הזה. אחרי שנכנסה לסוג של וורטיגו, ברומנים חסרי פשר עם עוברי אורח (בן בסט, חן עזרא) או סטוצים עם זרים שבאו והלכו (ז'וליאן סטו כמשל), היא החליטה לבחור ביציבות. בשחקנים פחות "נוצצים" אבל יותר מקורקעים: נאור סבג שמתגלה כהברקה, עדן שמיר שמציב בתוכו יסודות משחק בריאים, ז'וסואה שמסתמן כזר ברמה גבוהה (לפחות מהבישול המדהים נגד קרית שמונה), וכולם משתלבים על זריהן, האסלביינק ומעל כולם בן שהר שממשיך לעשות את שלו.
אבל נדמה שקיימת תחושת דה ז'ה וו. הרי כאן בדיוק היינו לפני חודש: גם אז בלומפילד, גם אז קבוצה שביקשה "להחזיר עטרה ליושנה", אבל אז מרקו בלבול קפא מול ההזדמנות, לא התעלה לגודל השעה והפסיד על הדשא. בכר יודע כיצד להתמודד עם המכונה שנקראת "מכבי תל אביב פוסט ג'ורדי קרויף". הוא גם אלוף העולם בלהוציא ממנה תוצאה שהוא צריך (זכור במיוחד אותו 0:0 בעונת האליפות הראשונה, משחק שבכר הגיע אליו מראש כדי לעבור בשלום). אבל בכר יכול לעשות משהו חוץ מלהוציא תוצאה: להבהיר שבאר שבע חזרה. שהעלייה שלה למקום הראשון הוא לא טעות סטטיסטית, או משהו חולף, אלא דבר יציב שהולך להימשך.
וכמו ב-2016, במשחק שבו אליניב ברדה ומאור מליקסון הדהימו את הצהובים וסימנו שחר חדש למאבק בין שתי הקבוצות, הוא יצטרך לבוא למשחק לא רק כדי לעבור בשלום, אלא גם כדי לתת הצהרה. וכאן נשאלת השאלה, האם בכר יכול? על הנייר, מכבי תל אביב קבוצה יותר טובה כמעט בכל פרמטר, ובכל זאת נדמה שהשנה האחרונה – עד כמה שזה יישמע מוזר – עשתה קצת טוב לבכר. אפשרה לו להגיע בפוזיציה קצת יותר נוחה מול ולדימיר איביץ'. בכל מקרה, זה הרגע שלו. ואם ההיסטוריה לימדה אותנו דבר אחד, הרי שהיא סימנה לנו להתייחס ברצינות לאיש הזה וליכולותיו.
2. האמת היא שהבדיחה פשוט כותבת את עצמה. אחרי שתי טעויות שיפוט מהדהדות, שנגרמו על ידי בני אדם במשחק בין הפועל רעננה להפועל חיפה, בחרו בני האדם להאשים את המכונה. את הטכנולוגיה. הקריאות לביטולו של ה-VAR, הגם שנאמרו מתוך כעס מובן ומוצדק של בעלי רעננה, אשר אלון, הן כמו ששוטר תנועה יתפוס נהג על מהירות מופרזת ובמקום להעניש את העבריין, ירסק לו את הרכב לחתיכות. אז הנה, שוב, תזכורת: מערכת הווידאו נועדה לעזור לשופטים לקבל את ההחלטה הנכונה. אבל גם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, גם המערכות המשוכללות ביותר וגם מיליון מצלמות וזוויות מושלמות לא יעזרו, אם לא יהיו שם בני אדם שמסוגלים לפענח את התמונה ולשרוק נכון.
ואם אין שופטים שמסוגלים לקבל את ההחלטה הנכונה, גם בעזרת המערכת, שיהיו שופטים אחרים. אבל הרצון הזה, הכל כך ישראלי, לחזור לסדר הישן, למציאות שבה שופטים מקבלים החלטות רק דרך זוג העיניים שלהם, ולא בעזרת דעה שנייה, הוא תמיד בעייתי והפעם בעייתי במיוחד. כי אם יש לנו רצון אי פעם לעשות צדק, לקבל החלטות נכונות ולא לקפח קבוצות – הוא חייב לעבור דרך מתן בסיס הנתונים הרחב ביותר לשופט, כדי שיוכל לקבל החלטה נכונה. חזרה אחורה לא תשרת אף אחד: לא את הקבוצות, לא את האוהדים ובוודאי שלא את השופטים.
אז מה כן צריך לעשות? לדעתי הפיתרון נעוץ בשתי החלטות מרכזיות: אחת – הפסקת הפחתת הנקודות על החלטה של שופט להיעזר ב-VAR (כי להודות בטעות זה לא חטא, בוודאי לא דבר שצריך לגרור אחריו עונש) והדבר השני הוא הצבתם של שופטי עבר (או ע-VAR, אם תרצו להתחכם) מול המצלמות. הניסיון שלהם וההיכרות הארוכה עם המצבים השונים, בתוספת העובדה שהם כבר לא "חלק מהמירוץ", ואין להם אפילו רצון להתחרות עם השופט הקיים, אלא רק לעזור לו, יוכלו לשפר את המצב.
ובעיקר, צריך לקחת אחורה. להבין שה-VAR, בכל העולם, היא מערכת מאוד צעירה ושעוד ייקח זמן עד שהיא תיטמע לחלוטין בהרגלים של כולנו – שופטים, אוהדים, שחקנים, מאמנים וסתם צופים מהצד. אבל בסופו של דבר, הדרך למשחק טוב יותר, בריא יותר, ופחות מעורבב עם רעשי רקע, עוברת דרך השימוש במערכת הזו. ושוב נזכיר: היא לטובתנו. לא לרעתנו. צריך רק לדעת איך להשתמש בה.
3. מסאיי דגו הלך מקרית שמונה. לכאורה, התוצאה המתבקשת במציאות של הכדורגל הישראלי. קבוצה לא מצליחה לנצח כמות מסוימת של משחקים, הלחץ גובר ובסופו של דבר המאמן משלם את המחיר. אבל לפעמים צריך מקרה כמו של דגו, כדי להעמיד את הדברים כפשוטם: זה פשוט לא היה צריך לקרות.
כי קרית שמונה לא נראתה רע בטרנר. רחוק מזה. הקבוצה של דגו, בעיקר במחצית השנייה, הצליחה לאתגר קבוצה חזקה הרבה יותר, במגרש ביתי יציב עם קהל גדול, וכמעט השיגה נקודה (או אפילו יותר) במגרש שספק אם יריבותיה לתחתית יצליחו להוציא בו משהו. דגו העמיד את הקבוצה נכון, הצליח להוציא ממנה את המירב ונכנע לשער, ארבע דקות לסיום, של אקס הקריה, נייג'ל האסלביינק. אבל מול "מבחן התוצאה" הקשיח של אנשי הכדורגל הישראלי, כל הטיעונים הללו הולכים לפח. דגו הפסיד והוא הולך הביתה. סה טו.
ועכשיו קובי רפואה, מאמן לא רע בזכות עצמו, יגיע ויקטוף את הפירות. מתישהו בקרוב קרית שמונה תנצח משחק דרמטי, וכולם ידברו שוב על איזי שרצקי ש"הוכיח את מבקריו". אלא שזה רחוק מהמציאות: את היתרונות והחסרונות של עירוני קרית שמונה 2019/20 רפואה יקבל קומפלט, לפחות עד חודש ינואר. לעשות נסים הוא לא יעשה, אולי ייקח כמה נקודות הודות לאנרגיות ולאשליה על "אפקט חילופי המאמנים". לא יותר. קרית שמונה לא היתה יורדת ליגה עם מסאיי דגו, ולא תרד עם קובי רפואה. היא גם לא תגיע יותר מדי רחוק, עם האיש מאשדוד או עם האיש מכפר יונה. כל מה שהיה צריך הוא מעט יותר אמון, פחות הידבקות להרגלים הישנים והכרה ביכולותיו כמאמן (גם אם אינן מתגלות בשנייה הראשונה). ובעיקר, אם קרית שמונה רוצה אי פעם לחזור למעמדה הישן, היא צריכה לחזור למצב שבו היתה כשהצליחה: קבוצה עם מאמן חזק ודומיננטי (תחילה רן בן שמעון, אחריו ברק בכר), שמספק את המילה האחרונה ומקבל את הקארט בלאנש להצליח.
מאז בכר עברו בגליל שמונה מאמנים שונים בפרק זמן של ארבע שנים: חסארמה ודורה, איווניר ובן-זקן, קשטן ג'וניור וסילבס, הדרי ובסוף דגו (קשטן הספיק לרשום שתי קדנציות). ככה, נדמה לי שגם איזי שרצקי יודע, אי אפשר להחזיר קבוצה למסלול. בשנים האחרונות שרצקי הרבה לחדד את ההתבטאויות הפוליטיות שלו: התעסק בכתבי האישום של ראש הממשלה או במצב הקואליציה. במובן אחד הוא בהחלט יישר קו עם המערכת הפוליטית: אצלו, חוסר היציבות היא הדבר היציב היחיד שיש.
