1. מה ניר קלינגר יעשה עם הפועל תל אביב? זו השאלה שהסתובבה לי בראש אחרי ההפסד של האדומים ביום שני. אז פיטרת, העפת את ניסו אביטן. קיבלת קתרזיס ליום וחצי, אולי יומיים. קלינגר (מאמן טוב מאוד, למען הסר ספק) ידבר באימון הראשון על הרצון להחזיר את הגאווה למועדון גדול בכדורגל הישראלי. ומה אז? יגיע המשחק הראשון, השחקנים של הפועל יעלו עם מעט יותר רצון, כדי להוכיח שהבעיה לא הייתה נעוצה בהם. ואולי יגנבו ניצחון. אולי. אבל לטווח הארוך, מה הוא מסוגל לעשות?
כמה רחוק מאמן יכול להגיע עם קבוצה חלשה? כמה קסמים הוא יכול לעשות עם סגל שביום טוב אפשר לקרוא לו "בינוני"? באיזו מעבדה בדיוק ייצרו לו חלוץ או קישור ראוי? אין כזו. גם בינואר, אתה יכול לכל היותר לעשות שינויים קוסמטיים. להביא עוד זר או לעבות את הסגל. לא יותר. ניסו אביטן אכן בנה את הקבוצה הזאת (אם כי לא היו לו בדיוק תנאים אידיאליים), אבל המחשבה הרומנטית לפיה מאמן אחר פשוט יגרום לשחקנים האלה להיות, ברגע, טובים יותר - היא אשליה מסוכנת.
עד שהפועל תל אביב לא תשכיל לבנות מערכת יציבה, לקבל את ההחלטות הנכונות בזמן המתאים ובעיקר להסדיר ולבנות מועדון, לפני שבונים קבוצה, זה לא יעבוד. ניר קלינגר ייכשל בדיוק באותם המקומות שבהם קובי רפואה נכשל, ואופיר חיים נכשל, ואז - איכשהו - שוב קובי רפואה לא ממש הצליח. אי שפיות, אומרת האימרה שהפכה לקלישאה מבית היוצר של אלברט איינשטיין, היא היכולת לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות. אז תפטרו עוד מאמן. מה יקרה?
2. בסך הכל בעונה השלישית שלו בקבוצת בוגרים, ניסו אביטן לפתע מוצא את עצמו בצומת דרכים בקריירה. המאמן, שרשם שתי עונות מוצלחות בחדרה, נתקל בקיר בהפועל תל אביב, וזו בהחלט גם אשמתו. בניית הקבוצה היא עליו, והרבה פעמים היה נדמה שחליפת המאמן במועדון לחוץ וגועש כמו הפועל גדולה על מידותיו. אז מכאן לאן? לדעתי משהו בהליכה למועדון כמו הפועל, ביחס לניסיונו המועט יחסית כמאמן, היה נועז מדי. הפועל הוא מועדון שהיה גדול בהרבה על יכולותיו, הכלכליות והמקצועיות, והסערה סביב הקבוצה באדום איימה לבלוע אותו. כעת, הוא נפלט החוצה.
לדעתי, אביטן יכול וצריך לחכות. לא להתנפל על הג'וב הראשון שמתפנה, לסיים את העונה הזאת במבט מהצד, להבין איפה טעה ולבוא לעונה הבאה חזק יותר. היושרה תחייב להודות, שגם ההצלחה "המטאורית" בחדרה נראית קצת אחרת בדיעבד. אביטן הצליח מאוד בסיבוב הראשון, אבל מנקודה מסוימת חדרה חיה על האדים של ההצלחה הזאת והצליחה להשתחל בקושי לפלייאוף העליון, שהבטיח לה את ההישארות בליגה. כלומר, אביטן קצת האמין למה שאומרים עליו מהר מדי, ואולי גם הוא זקוק מעט לחשבון נפש לאור הדרך שבה עזב את חדרה.
"עיניים גדולות", שר פעם אריק איינשטיין על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף, וההשוואה מפתה: הרי לאביטן היה ג'וב מובטח בחדרה. הוא יכול היה, למרות ההיחלשות היחסית להמשיך ולהצליח שם, אולי אפילו לשבור את השיא של עצמו. אבל מועדון מתל אביב עם קהל גדול קרץ, ולמאמן צעיר כמו ניסו לא הייתה יכולת לסרב. היה לו כל מה שאפשר לרצות, והוא רצה יותר. התזוזה הצידה יכולה לעשות לו רק טוב. בוודאי לא להיכנס ללופ המאמנים האכזרי שמאפיין את ליגת העל.
3. ואולי בכלל הפועל תל אביב היתה צריכה להבין שזה מקומה? לקבוצה באדום יש היסטוריה מפוארת, אבל הווה די דל. בחמש השנים האחרונות היא סיימה ארבע פעמים בפלייאוף התחתון, ועונה אחת היא שיחקה ממש בליגה הלאומית. זה הנתון שצריך להסתכל עליו, ולעתים להפנים את מקומך בשרשרת המזון. זה חלילה לא אומר להפסיק לרצות לנצח, או להאמין שדברים טובים יכולים לקרות, או לא להביא חיזוק. אבל זה כן להבין שבהסתכלות ארוכת טווח, להפועל תל אביב אין הרבה יותר מה להציע.
אריק שרון ז"ל היה נוהג להגיד שהפוליטיקה היא גלגל. לפעמים אתה למעלה, לפעמים אתה למטה, אבל הכי חשוב להישאר עליו. הפועל נמצאת למטה בגלגל. היו לה שנים נהדרות (ממש לא מזמן), תור זהב שהיא דאגה לבזבז ולא הצליחה לייצר ממנו המשכיות. עכשיו, היא עם סגל דל, תקציב נמוך ועם שמועות על אלי טביב בתור מושיע. אלה חייו של מועדון כדורגל. בוודאי למועדון כדורגל שעדיין לא תיקן לגמרי את חולייו כמו הפועל תל אביב. ואולי המטרה צריכה להיות הישרדות: להיאחז במה שאפשר, עד שמתישהו תוכל לקום מערכת אחרת בחודורוב?
ביום שבת, הפועל תפגוש את קובי רפואה וקרית שמונה. עוד דמות מוכרת ב"חמש השנים השחורות" של המועדון, תנסה לנצח ולהוכיח אותה. אבל גם אם זה יילך לה בגליל, גם אם היא תגלוש לניצחון קל במורדות החרמון, להפועל תל אביב יש הרבה יותר על מה להסתכל מאשר על הדשא. ואולי היא בדרך להפנים, שעם כל הכבוד לאיש על הקווים, הבעיות שלה הן עמוקות יותר מאשר הש.ג. בית"ר ומכבי תל אביב, ככל הנראה, ישמחו להוכיח לה את זה על הדשא בשבועות הבאים.
