שלוש שנים הם ראו את הגב של הפועל באר שבע. שלוש שנים הם הסתפקו בסגנות, שלוש שנים הם ספגו המון ביקורות על היכולת המקצועית והניהולית, והנה עכשיו, כשהם רצים בבטחה לתואר הנכסף, במכבי תל אביב שומעים מכל עבר כי האליפות שבדרך תושג בעיקר בגלל חולשת הליגה. אליפות עם כוכבית.
"הליגה השנה חלשה במיוחד". אני שומע את המשפט הזה מדי שבת מרבים וטובים. זה קורה כי אנחנו הישראלים אוהבים לבכות ולבקר. זה קורה כי יש לנו זיכרון קצר מאוד. זה קורה כי ביחס לכדורגל האירופי, אליו אנחנו חשופים סביב השעון, הליגה בארץ באמת חלשה מאוד, אבל זה קורה גם ובעיקר בגלל העובדה שלמכבי תל אביב פשוט אין יריבות השנה.
יהיו כאלה שיגידו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? והאמת שלא הרבה, אם בכלל. גם כשהיו כאן עונות מצוינות היו מי שדאגו לציין שהליגה כאן חלשה. בכל פעם שאיזו מוליכה פתחה פער, תלינו את זה בחולשת היריבות ולא באיכות שלה. בכל פעם שקמה סינדרלה, הרסנו לה את הנשף וטענו שהיא זכתה בבכורה בגלל ששאר המתמודדות פשוט היו מכשפות. ועדיין, עושה רושם כי השנה, בדרך לתואר, מכבי נהנית מחולשת היריבות יותר מאשר היכולת של שחקניה על הדשא.
לחגוג אליפות בתום הסיבוב הראשון זה אומנם מוקדם מדי ומסוכן, אבל בליגה בה המקום השני והשלישי שייך לבני יהודה והפועל חדרה שאין להן יומרות, בליגה בה הקבוצות הגדולות מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב מקשטות את התחתית, בליגה בה הפועל באר שבע האלופה מזה שלוש שנים מתבוססת במקום הרביעי במרחק עצום מהמקום הראשון, קשה מאוד שלא להתחיל לקרר כבר עכשיו את השמפניות בקרית שלום.
אז כן, האליפות המסתמנת תהיה של מכבי ת"א גם בגלל איבוד הנקודות ההזוי של באר שבע, גם הודות לאיבוד הדעת במכבי חיפה, גם עקב איבוד הדרך בהפועל תל אביב וגם בזכות איבוד הקסם בבית"ר, אבל גם בזכות העובדה שבקרית שלום מצליחים איפה ששאר המועדונים הגדולים נכשלים העונה.
בקרית שלום יש העונה שקט תעשייתי. אני לא תמים, ברור לי שהשקט נובע בעיקר מהניצחונות ומהעדר אדם כמו קרויף בראש המערכת, שלא באשמתו משך כל הזמן אש, אבל במכבי ת"א יצרו סגל יציב שרץ כמה שנים, סגל רחב המושתת על שחקני בית, סגל מאוזן מאוד שפועל כקבוצה ולא כאינדיבידואלים, והכי חשוב סגל המורכב מאוסף שחקנים רעבים ללא אגו. כל אלה מביאים יחד ולשקט מכאן לתוצאות.
בעוד בבית"ר מתעסקים חדשות לבקרים בערן לוי, איתי שכטר יקום מהספסל או יחמם אותו בלי לפצות פה. בעוד במכבי חיפה כל שחקן מרגיש כוכב, דור מיכה ודור פרץ יעשו עבודה שקטה. בעוד בבאר שבע מנסים לנטרל מוקשים כמו חנן ממן, דיא סבע, בן סהר, אוחנה וכו', במכבי ת"א אפילו אלירן עטר הפך ממוקש לקפצון.
ואם נעמיק לרגע בפן המקצועי, המפתח של מאמן מכבי ת"א נמצא לטעמי דווקא אצל שחקן שלא זוכה להערכה הראויה. מדברים על דור פרץ, על דור מיכה, על אלירן עטר ועל עומר אצילי, אבל בעיני השחקן החשוב ביותר של מכבי תל אביב הוא אבי ריקן. הקשר המחונן מוסיף לקבוצה דברים שכל כך היו חסרים לה. הוא נמרץ, הוא נייד, הוא מצטרף מהקו האחורי, הוא מבשל ובעיקר הוא מאיים על השער בלי סוף. דברים שלא היו בעונות הקודמות. כלומר היו, אבל בקרית שלום לא ידעו לנצל אותם.
ריקן יחד עם אלי דסה הם השחקנים שנותנים לאיביץ' ערך מוסף מול שאר היריבות. ערך מוסף וביטחון. במתכון כזה פעם זה יהיה יונתן כהן ופעם שחר פיבן שיקבלו הזדמנות לתרום לקבוצה ולעצמם בדרך לתואר הכי מוקדם שהיה בכדורגל הישראלי מאז אני זוכר את עצמי. אז נכון, זו לא תהיה אליפות מרשימה מבחינת כדורגל והליגה כאן די חלשה, אבל זה לא באמת צריך להטריד את מי שעושה את העבודה, ובמכבי עובדים השנה.
