כדי להבין בדיוק מה עובר על מכבי חיפה, צריך קודם להסתכל דווקא על זו שניצחה אתמול (שני), מכבי נתניה. סלובודן דראפיץ' הוא בעיני מהמאמנים הטובים ביותר בכדורגל הישראלי. ועם כל זאת, זו הייתה מכבי נתניה החלשה ביותר שאני זוכר מאז שהוא ושי ברדה הגיעו לאמן את הקבוצה. למעט שלוש הנקודות והביטחון להמשך הדרך, אין ליהלומים הרבה מה לקחת מהמשחק הזה.
ואחרי שהבטנו בזווית הזאת, אפשר להגיע לתובנה מאד פשוטה. אם מכבי חיפה הצליחה להפסיד לנתניה כל כך חלשה, אז זה אומר הכל מבחינתה. ומה זה הכל? למשחקים של הירוקים יש ריטואל חוזר. הקבוצה פותחת היטב את ההתמודדות, שולטת בקצב בדקות הראשונות כפי שהיה אתמול. אבל אז, ברגע שהיריב מרים ראש, אתה מזהה בשפת הגוף של השחקנים כמה שהם חלשים מנטאלית, כמה שהם לא באמת מאמינים בעוצמה הזאת שנקראת מכבי חיפה.
ככל שעברו הדקות בסמי עופר, השחקנים של המארחת נתקלו בקשיים כאלו או אחרים, והיכולת נפגמה מהלחץ הנפשי. ההרחקה הראשונה של אטיין ריינן מבחינתי לא הייתה מוצדקת, והשנייה של סאן מנחם שמה את החותמת על קבוצה לחוצה וחלשה מנטאלית.
נלך קצת יותר למעלה בדרגים. מוחמד אלאך היה זה שהביא את מיכיל קראמר לקבוצה, בקול תרועה רמה. הוא חייב ללכת היום ליענקל'ה שחר ולומר לו: "כאן נכשלתי ובגדול", כי החלוץ תוקע למכבי חיפה את משחק ההתקפה. הוא הופך את הקבוצה לשבלונית, חסרת מעוף, ורק הכניסה של עמית זנטי גרמה לירוקים להיראות קצת יותר בלתי צפויים.
אבל עם כל הכבוד למנהל המקצועי, הרי המאמן הוא זה שמחליט על הסגל ועל 11 הפותחים לקראת כל משחק. שפרד רוטן יהיה זה שיגיד לכל אחד מאוהדי מכבי חיפה מאיזו סיבה הוא נותן לקראמר קרדיט בלתי נגמר.
