מכבי ת"א מתחילת העונה משדרת שהמשימה שלה היא אליפות, וככל שהמחזורים עוברים, נראה שיש פוטנציאל לאפשרות שתהיה פה האליפות המהירה ביותר שקבוצה בישראל השיגה. חודש מארס זה יעד ריאלי. מכבי בעצם הופכת להיות ליגה בפני עצמה. לפני שנים מוטל'ה שפיגלר טבע את האימרה: "נתניה ועוד 15", מה ששיקף את הדומיננטיות האדירה של היהלומים בעידן ההוא. העונה מדובר במכבי ת"א ועוד 13.
הצהובים מסיימים תשעה ימים בהם הם גוברים על שלושה מכשולים גדולים, דמות מכבי חיפה, בית"ר ירושלים וב"ש, ועושים זאת בצורה משכנעת מאד. במשחקים האלה ניתן היה לזהות ארבע קטגוריות שמובילות להצלחה: כשרואים קבוצה שלוחצת בכל אזורי המגרש, ועושה זאת עם רמה גבוהה של אגרסיביות ותיאום, זה פונקציה של אימון. כשרואים את הקבוצה מרוויחה את הכדור מהיריבה כל כך מהר, זה פונקציה של אימון. כשבכל הרכב של הקבוצה היא נראית רעבה, חדה ואיכותית, ובסופו של דבר מנצחת, זה המאמן. כשאין שחקן בכל הסגל שבולט יותר מהאחרים, גם זה פונקציה של המאמן. הכל מתנקז למאמן.
אז בסופו של דבר, למאמן, ולדימיר איביץ', יש מניות גדולות. יש לו שליטה אבסולוטית בסגל שלו. ומצד שני, צריך גם לתת קרדיט גדול לשחקנים. הם לא צריכים לאהוב את המאמן שלהם, אבל הם כן צריכים להעריך אותו, ולפעמים, גם כשהם קצת חוששים ממנו, זה עושה להם טוב.
את החותם של המאמן רואים בכל משחק, כמו זה שהיה אתמול. מכבי ת"א הגיעה מול ב"ש ללא אחד משני המגנים הימניים שלה, אבל עדיין שחר פיבן שיחק והקבוצה מצאה את האיזונים, למרות שהצד הימני לא היה דומיננטי כמו שקורה כשהשניים שנעדרו משחקים. הצהובים ניצחו בעיקר במרכז המגרש, כאשר דור פרץ ודן גלזר הרוויחו הרבה מאד כדורים, בעוד דור מיכה וויסת את המשחק. בסופו של דבר מכבי, במשחק לא גדול של השלישייה הקדמית שלה, שכולה גם הוחלפה, מנצחת בנוק-אאוט.
עכשיו השאלה היא איך הקבוצה שרצה לאליפות בונה את העליונות שלה ואת הדומיננטיות שלה, ומתחילה לייצר שושלת חדשה, כפי שעשתה בשלוש האליפויות שזכתה בהן לפני הרצף של ב"ש. יש לצהובים הזדמנות גדולה מאד לעשות זאת, במיוחד כאשר הם יגיעו לאצטדיון החדש בבלומפילד. היעד שלדעתי הם צריכים להציב בפניהם זה 25 אלף מנויים. הם יכולים לעמוד בזה בעיניי. כמי שמכיר את בלומפילד מצוין ומבין איך הוא הולך להיראות, הייתי אומר שיהיה שם פי 2 יותר ביתי מאשר אצטדיון טרנר.
נעבור לב"ש, שאתמול לא הפתיעה אותי. ראיתי אותה ביום שבת במשחק שהיא הצליחה לנצח עם הבאזר של תוספת הזמן אחרי 120 דקות, נגד הקבוצה השלישית של מכבי ת"א, בית"ר ת"א/רמלה. למה השלישית? כי צריך לקחת בחשבון שהסגל הנוכחי של מכבי יכול בעצם לכלול שתי קבוצות.
האלופה המכהנת התחילה אתמול את המשחק מבוהלת. אם צריך להתמקד במי שסימל את הפאניקה, אבל לא הייתי מפיל את תיק ההפסד עליו, זה מרואן קבהא. הוא התחיל כקשר, אך כעבור כמה דקות, כשב"ש לא הסתדרה עם חוליית ההתקפה של היריבה, אז העבירו את קבהא לעמדת הבלם. ברגע הזה מכבי השתלטה על האמצע, כי בקישור נשארו רק ג'ון אוגו ואריק סאבו. בשלב הזה הקשר עשה את הטעות של השער הראשון, ולאחר מכן בכר הבין את הטעות והחזיר אותו לקישור. בהמשך עשה את החילוף כדי להכניס את האסלביינק, וזה היה הסימן שהמאמן מאבד את השליטה על המשחק.
ב"ש של העונה הזו היא קבוצה שנראית לא מחוברת, למרות שיש לה שחקנים טובים, והיא חייבת לעשות שינויים משמעותיים בחלק האחורי שלה ובקישור. אם נסתכל על העתיד הקרוב, בחלון ההעברות של ינואר, האלופה צריכה לעשות את המקסימום כדי לסיים במקום הראשון של הליגה השנייה בטיבה, שזה אומר מהמקום השני ומטה, בעקבות העובדה שמכבי היא כבר ליגה בפני עצמה.
בראייה לטווח הרחוק יותר, ב"ש חייבת לחשוב כבר על הדרך שבה היא בונה את העונה הבאה שלה, ואילו שינויים היא עושה בסגל. מחזור חיים של קבוצת כדורגל דורש התחדשות, ובבירת הנגב צריכים להבין זאת. התהליך האידיאלי כולל את השלבים הבאים: בנייה, התייצבות, זינוק והגעה לשיא, ואז הגלגל חוזר על עצמו. החבורה של בכר מעבר לשיא שלה, והשנה במועדון עשו הרבה שגיאות ברכש, שמוביל אותם בחזרה לשלב הראשון של הגלגל.
מאור מליקסון בסוף המשחק אמר שהוא מרגיש שהקבוצה היא כישלון. המפתח צריך להיות להתמודד עם הכישלון ולהפוך אותו למנוע לצמיחה מחודשת. אסור להם להיכנס לדכדוך או לייאוש, כי ב"ש הוא מועדון גדול, שהתחיל לבנות מסורת. מכבי ת"א מאתגרת אותה עכשיו, וזה יהיה מבחן גדול עבורה.
