"רק חברים ותיירים", נהג לומר הבחור החסון והמפחיד שעמד בכניסה לאנדרגראונד המיתולוגי. "חברים של מי? כל החברים שלי כבר בפנים", הייתי שואל בחצי ציניות חצי רצינות, "אבל אם זה יעזור לי להיכנס, לא אכפת לי שנהיה חברים". אבל אותו זה לא הצחיק. ההפך. היה לו חוש הומור אחר, קצת מוזר. הוא העדיף להתעלל בנו. זה הצחיק אותו.
ירושלים של פעם היתה מקום קטן עם מעט מאוד מוקדי בילוי. האנדר היה הבולט בהם. הוא שילב מוזיקה עכשווית עם ישנה, רוק עם פופ, דיסקו עם סול, אלכוהול עם אלכוהול וישראלים עם תיירות. בקיצור, המקום הכי חם עבור חיילים צעירים שיצאו לסופ"ש. הבעיה היתה שהם הכניסו אנשים לפי מצב הרוח שלהם, או צבע העור שלנו. ואני, כמו שבטח הבנתם, לא הייתי חבר שלהם וגם לא נראיתי תייר.
וכך, בכל סופ"ש מצאתי את עצמי יושב בבאגט מרציאנו הסמוך, מטביע את יגוני עם באגט טונה נדיר, כפיצוי לעוד ערב של כמעט. שלוש שעות לאחר מכן החבר'ה היו מצטרפים, מזמינים באגט ובחוסר טקט מספרים לי בהתלהבות על מעלליהם באנדר. זה לבד היה גורם לי לקחת עוד שליש באגט. אגב, כשאני חושב על זה עכשיו, אולי זו הסיבה לבעיית המשקל... בכל אופן, ברבות השנים אנחנו גדלנו, האנדר נסגר ואחריו גם באגט מרציאנו. הטעם המתוק הפך לזיכרון רחוק.
יום ראשון בערב, רחוב רפאל איתן פתח תקווה. אנחנו מחנים את הרכב, נכנסים למעלית ויוצאים בקומה 12. על הדלת הופיע השם מאור, זכר לאותו מרציאנו. דנה פתחה את הדלת, קובי עמד במטבח. הוא בדיוק סיים להכין את הסלטים ולסדר אותם זה לצד זה בדיוק כמו שהיו בבאגט של המשפחה. לצידם ערמות של נקניק מכל הסוגים ואפילו טונה במיוחד בשבילי. 20 שנה אחרי אותם ימים, הם החליטו להחזיר אותנו לריחות והטעמים ההם. 20 חברים ירושלמים שעשו את הדרך לאם המושבות רק כדי לטעום את באגט מרציאנו עוד פעם אחת. וככה, כמו ילדים טובים, עמדנו בתור וחיכינו בדיוק כמו לפני 20 שנה שקובי יכין לנו באגט. והוא הכין מכל הלב. 20 שנה, אבל הטעם נשאר אותו דבר. רק בלי האנדרגראונד.
אחרי ששבענו מהבאגטים ומהמתוקים של קפה קדוש, וכיאה לשיחת סלון, מהר מאוד הגענו לדבר על כדורגל. למעט האני זוביידה שמשום מה דבק באדומים מוולפסון, שאר החבר'ה, כירושלמים מבטן ומבית וגן, דיברו מן הסתם על המשחק המרכזי שצפוי הערב.
היום בערב תפגוש בית"ר ירושלים את הפועל באר שבע למשחק על עונה, ואולי על יותר מכך. הצהובים מגיעים להתמודדות המסקרנת מהמקום הרביעי, אבל עם הרבה ביטחון שזו יכולה להיות העונה שלהם. היכולת המגומגמת של מכבי תל אביב, האמונה כי הפועל חיפה לא באמת תהווה יריב, הירידה ביכולת של האדומים מבירת הנגב והפריחה המחודשת של בית"ר על הדשא, כל אלה נותנים להאמין שמהמשחק הזה תצא האלופה. זו לפחות התחושה.
ניצחון על ב"ש לא יותיר שום ברירה אחרת לבעלים, מלבד לצאת מהבינוניות. לומר קבל עם ועולם את המילה אליפות, לכוון לשם במעשים ולהחתים בחלון ההעברות שניים או שלושה שחקנים בכירים (ישראלים וזרים) שישפיעו על הקבוצה במשך שנים. הפסד לעומת זאת יפתח פער שש נקודות מהאלופה ויחזיר את בית"ר לממדיה הטבעיים בשנים האחרונות.
רגע לפני שהתפזרנו הביתה, אולי באווירת 20 שנה שנפלה עליו, קובי הזכיר לנו את המשחק גדול בין הקבוצות בווסרמיל. משחק שהחל בבליץ אדום והסתיים ב-2:5 לצהובים, אחרי מהפך מדהים בעשרה שחקנים וללא השוער הבכיר. הוא גם הזכיר את המשחק השני שהיה ב-1997/98. המשחק בטדי, שהסתיים ב-2:7 מהדהד לבית"ר. הוא הזכיר ואנחנו התענגנו. הוא הזכיר ואנחנו קלטנו שבדיוק כמו הערב הנוסטלגי של באגט מרציאנו, אחרי הרבה שנים, יש לנו הזדמנות לטעום מהאווירה ההיא לפני שני עשורים. זו הסיבה שגם אנחנו נהיה שם יחד עם עוד 25,000 צופים.
