כל מי שהגיע אמש (שני) לאצטדיון בעכו ראה שבית"ר ירושלים היא קבוצה הרבה יותר כשרונית מבני סכנין, ונראה שלאף אחד אין ספק לגבי זה גם אחרי המשחק. הצהובים שחורים הם אוסף של שחקנים עמוסים בכישרון וביכולת, אבל כאלה שאחרי אינספור טלטלות שעברו עליהם, למדו עוד שיעור חשוב בעונה ארוכה.
בית"ר ירושלים הפסידה את המשחק בעקבות הגישה שלה, שהייתה יהירה, ונבעה מתוך מחשבה שהכישרון לבד יסדר לה ניצחון. אז לא, הפעם זה לא הספיק, וזה גם לא יספיק בפעם הבאה אם יגיעו בצורה דומה.
נתחיל מההתחלה. בית"ר פתחה את המשחק בביטחון עצמי מופרז, שאיפשר לסכנין לעלות ליתרון כבר בדקה הרביעית. יחד עם זאת, גם האנרגיות שהשער הביא לאדומים, לא עזרו להם מול היכולת והמערך השגוי עימו עם פתחו.
סכנין, שעלתה במערך של 3-5-2, שיחקה לידיים של האורחת, שכתשה אותה מהאגפים והגיעה למצבי כיבוש אידיאליים שלא נוצלו. למזלו של פליקס נעים, המחצית הסתיימה ב-1:1, למרות שזה היה חייב להסתיים ביתרון ירושלמי.
במחצית השניה סכנין עברה מ-5-3-2 ל-4:5:1, ובכך ניטרלה את היתרון באגפים שהיה לבית"ר, שלמרות הייתה יכולה להכריע את המשחק, אבל החמיצה בנונשלנטיות. מבחוץ היה נדמה שהשחקנים הצהובים אומרים לעצמם בביטחון ש'זה רק עניין של מתי ומאיפה נבקיע את השער', אך כשלא מנצלים מצבים כאלה, עלולים לשלם ביוקר.
במחצית השניה סכנין עברה מ-5-3-2 ל-4:5:1, ובכך ניטרלה את היתרון באגפים שהיה לבית"ר, שלמרות הייתה יכולה להכריע את המשחק, אבל החמיצה בנונשלנטיות. מבחוץ היה נדמה שהשחקנים הצהובים אומרים לעצמם בביטחון ש'זה רק עניין של מתי ומאיפה נבקיע את השער', אך כשלא מנצלים מצבים כאלה, עלולים לשלם ביוקר.
בצד השני של המגרש, האורחים היו חשופים להתקפות מתפרצות בגלל המשמעת הטקטית הקבוצתית שהייתה מתחת לכל ביקורת, ומשם המרחק ל-1:2 היה קצר. כאן נחשפנו לבית"ר שבירה ולא חזקה מנטאלית. נדמה היה ששחקני בית"ר ירושלים ויתרו מוקדם מדי ושפת הגוף הנרפית שלהם העידה על כך.
דוגמא לכך קיבלנו מהשער של פיראס מוגרבי שקבע 1:3. הקיצוני כבש בגלל מהלך שכולו נבע מגישה למשחק: פס רוחב לא אחראי של סאבו איפשר למוגרבי להגיע למירוץ של 40 מטר ואחד על אחד מול השוער, שגם הכריע את ההתמודדות.
חטא היוהרה היה הגישה של שחקני בית"ר ירושלים למשחק הזה, חטא שהתבטא לאורך כל המשחק. זה התחיל עם המאמן שמונה ואמר שהוא אישר, לא קבע, את הצבתו של סתיו שושן בין הקורות. החטא המשיך עם זה שהצהובים שחורים הגיעו למצבים קורצים, אך בגלל שהיו נינוחים חסרה להם החדות ו-'האטרף' לתת את הרגל המסיימת, שתכריע את המשחק.
הנינוחות הזו היא חולה רעה של כל שחקן וקבוצת כדורגל. ההרגשה הזאת נובעת ממהלכים שמתרחשים במשחק ובאים די בקלות. בית"ר ירושלים חייבת להבין שכישרון לבד לא מספיק. לפני כישרון, באה המשמעת הטקטית, מחוייבות, אחריות וריכוז, ולתוך התבנית הזו מביאים את היכולת האישית. זה ורק זה, הוא הבסיס להצלחה. את כל אלה צריך להתוות המאמן, אך כשהוא מתמנה לפני ארבעה ימים בלבד, זה בלתי אפשרי להטמיע דרך.
חטא היוהרה בא לידי ביטוי גם בהתנהלות של ההנהלה. לא היה קורה כלום אם את המהלך של מינוי בן זקן, בית"ר הייתה מבצעת אחרי המשחק הזה ולקראת פגרת הנבחרת, ובכך הוא היה מקבל הזדמנות להכיר את הקבוצה לעומק. בבית"ר היו נינוחים ובטוחים אחרי כל טלטלות העונה שהקבוצה המוכשרת שלהם שוב תצליח להתעלות בזכות הכישרון, אבל לא הפעם.
מהערב הזה בית"ר, השחקנים והבעלים כאחד, צריכים להבין שכישרון לבדו לא יספיק. היא צריכה מנהיגות, משמעת טקטית ואחריות. בני בן זקן קיבל הרבה נקודות זכות בכך שעמד על שלו בקרית שמונה. לקראת המשך תפקידו בבית"ר, יהיו לו החלטות משמעותיות וכדי להצליח, עליו לדעת לפעול בהתאם לקו שלו ולהטמיע בסיס ומשמעת שינחו את החבורה הכשרונית. אחרת כמו שראינו אמש, הוא לא יוכל להצליח בבית"ר ירושלים.
