הכותרת הראשית מהמשחק של הפועל ב"ש ומכבי חיפה, לצערי ולדאבוני, היא הדמעות של מאור בוזגלו, שירד בדקה ה-33 כואב, עם הרבה רצון להשפיע על המשחק הזה, אבל עם ברך כואבת וחשש מפציעה רצינית. רבות דובר העזיבה של מאור בוזגלו את הפועל ב"ש. הקשר ידע בעבודה קשה לשקם את עצמו ולחזור למגרשים אחרי הפציעה הקשה שעבר, הפעם בירוק, אבל דווקא מול האקסית, הוא נפגע פעם נוספת.
רק בוזגלו והצוות הרפואי של מכבי חיפה יודעים האם החזרה שלו הייתה מוקדמת מדי. לא היה קורה כלום אם היו נותנים לעצמם עוד זמן עבודה ליצירת מסת שריר חזקה יותר, על מנת לשמור על יציבות הברך בפעולות חדות. מאור היה שחקן שלי בנבחרת ישראל ולא פעם ידע ליזום איתי שיחה, שהכותרת שלה הייתה 'למה אני לא בהרכב?'. הוא תמיד עשה את זה עם סטייל ובדיסקרטיות וגם אם מאמן לא תמיד אוהב את השאלות האלה, ידעתי לכבד אותו בגלל הדרך שבה הוא נהג והאמונה שלו ביכולתו.
זאת אותה אמונה שהביאה אותו לעשות את המהלך הזה, לעבור למכבי חיפה מהפועל ב"ש, בכדי להיות בורג מרכזי בקבוצה שרוצה לחזור לקדמת הבמה. בוזגלו הוא איש של אמונה. האמונה אצלו מייצרת רצון, והרצון מייצר יכולת. כולי תקווה שנראה אותו כמה שיותר מהר במגרשים.
מבחינת המשחק עצמו, ברק בכר ילך הביתה מאושר עם 3 הנקודות, אבל עם לא מעט חומר למחשבה. הפועל באר שבע שלו נלחצה לשערה, ובמחצית השניה ביצע מספק חילופים (אייבינדר עם בן שהר, ראדי עם וובה בראון ועבד אלחמיד עם אוחנה) שהראו שהוא רוצה שהמשחק יסתיים והוא יקח את 3 הנקודות הביתה, לנתח ולהמשיך הלאה.
ב"ש לא הייתה טובה במשחק. ברגע שהוחלט לא לסכן את ויטור (שנותר מחוץ לסגל), בכר עלה עם שלושה בלמים, אבל היום כל מאמן מגיע מוכן להסטתו של וובה בראון למרכז השדה. מכבי חיפה ניפצה את כל משחק הנעת הכדור של האלופה, על ידי משחק לחץ מאורגן ומתוזמן.
במחצית השניה ב"ש עברה לשחק במערך של 2:4:4 מעוין, מה שאיפשר למכבי חיפה דומיננטיות דווקא מהאגפים. ואכן, ראינו מספר לא מועט של פעמים שגם סוליליך וגם מאבוקה הגיעו להגבהה האחרונה, ושם לא מצאו את הכתובת של שחקן שישים את הכדור ברשת. חיפה לא מאוזנת בין אגפיה, הכוח שלה הוא מצד ימין, ומצד שמאל היא פחות התקפית. למרות כל זאת, מכבי חיפה הוכיחה שיש לה סגל שחקנים מוכשר והעונה הזאת היא פספוס אחד גדול עבורה.
חיפה שלטה בקצב המשחק, בפרט במחצית השניה. היא יצרה התקפות מהירות, הייתה אינטנסיבית, לחצה גבוה את האלופה ורק התמהמהות וחוסר דיוק ב-20 המטרים מגיא חיימוב, גרמו לה לחזור הביתה כשהקופה ריקה מהמשחק הזה. אהבתי את היציבות, שהצוות המקצועי עולה במשחק שני ברציפות עם אותו ההרכב, למרות ההפסד לבני יהודה. יציבות זה שם המשחק של מכבי חיפה לעתיד.
אל תסתכל על הקנקן, אלא מה שיש בו: ההבדלים בין בן זקן לתורג'מן
הסתיים המשחק באצטדיון הי"א בתוצאה של 1:3 לבית"ר ירושלים. שני מאמנים צעירים, שהתחילו את העונה בליגה הלאומית, הגיעו לעמדת הראיונות. המאמן המנצח (בני בן זקן), שנמצא במקום השני בטבלה ואותו ביקרתי נקודתית במשחקו האחרון (החילוף של ז'אורז'יניו), מותקף בשאלות על עתידו, נשמע מצטדק ולא מרשה לעצמו ליהנות מהיכולת של קבוצתו והמיקום בטבלה.
מן העבר השני עמד עמיר תורג'מן, שהגיע מבית"ר ת"א/רמלה עם הילה תקשורתית והבטחה שמדובר במאמן המבטיח הבא של הכדורגל הישראלי. המאמן המפסיד, ספר את משחקו השביעי ללא ניצחון ונמצא במרחק של 4 נקודות מחוף מבטחים. גם הפעם, כמו בכל משחק לאחרונה, הוא הסביר, שקבוצתו זקוקה לשפר את רמת המשחק ולהעלות את רמת האינטנסיביות של הקבוצה. תורג'מן מדבר בנינוחות ובקלישאות טיפוסיות, כשלרגע נדמה שהוא שכח שקבוצתו נמצאת במקום השני, אבל מהסוף, זה שמוביל לליגה הלאומית.
היחס השונה בין המאמנים הוא חוסר צדק שמקומם אותי, חוסר צדק שנובע אך ורק מתדמיות שנוצרות כתוצאה מיחסי ציבור ומאשליות תקשורתיות. קל יותר לחבוט בדמות הזאת שנקראת בני בן זקן, זו שמדברת בטון נמוך ולא מתלהם, מאשר בדמות מלאת הביטחון של עמיר תורג'מן, שבינתיים מלבד אסיפות השחקנים בסיום כל משחק, לא הצליח להביא את הבשורה לאשדוד. כאחד שמכיר את תורג'מן באופן אישי ואימן אותו, אני יודע שהוא מסוגל ויכול להוביל את קבוצתו להרבה יותר ממה שקבוצתו מראה עד עכשיו, וגם אהיה הראשון לפרגן לו כשטביעת האצבע שלו תורגש.
המקרה הזה מוכיח שאל לנו להסתכל בקנקן ולהיות שבויים בתדמיות, אלא עלינו להסתכל לתוכו ולבדוק בפועל מה כל מאמן עושה בשטח בקבוצתו. רק אז נוכל לשפוט בהגינות כל איש מקצוע.
